היי לכולם,
אני חיילת לקראת שחרור , מרגישה שעשיתי שינוי עצום בעצמי ובאישיות שלי בשנים האחרונות- גם בצבא וגם בעבודה שלי. מרגישה שהחברים שאיתי מהבית ספר כבר לא מתאימים לי- אבל אין לי חברים אחרים.
מרגישה מתוסכלת, הם משעממים אותי ומעצבנים אותי, מרגישה שהם נשארו באותו מקום ואני התבגרתי. אין לי כבר תחומי עניין משותפים איתם, לא כיף לי איתם וכל פעם שאנחנו יוצאים אני רק סופרת את הדקות ללכת הביתה.
מרגיש שאני מבזבזת את התקופה של הגיל הזה- של היציאות, מועדונים, שתייה, בני זוג.
לא בקטע מתנשא- אבל מרגישה כאילו אני נורא השתפרתי והתקדמתי והתפתחתי , ואני לא איתם באותו מקום משום בחינה.
בבקשה אל תשפטו אותי במשפטים בסגנון "שכחת מאיפה הגעת" "עפה על עצמך" כי זה לא נכון, זה פשוט שינוי בסגנון חיים שהייתי בו- מבחינת תחומי בילוי, הומור, וגישה.
יש לי כמה חברים מהצבא , מהמלצרות , אבל זה לא אותו דבר , שום דבר לא יכול להחליף את החברים שאיתך מהבית ספר- הם תמיד יהיו המעגל הראשון.
מה לעשות? עדיף לעזוב אותם? גם אם אני יודעת שהחברים מהצבא עשויים להיות זמניים , ואני אצלם סוג של אופציה ב? (אחרי המעגל הקרוב יותר של החברים מהבית ומהילדות)
מפחדת להישאר לבד, שלא יהיה לי עם מי לצאת, מפחדת לעשות טעות.
אבל מתחילה לשנוא אותם..
מרגישה שאני צבועה. איתם ובעיקר עם עצמי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות