הלכתי לשירות לאומי ואני כל כך מתחרטת

גדלתי במשפחה דתייה.
אנחנו בתכלס שומרי מסורת, אבל בגלל העבודה של אמא שלי, עמוק בגרעין התורני שהתחרד בעיר שלי-אנחנו משחקים אותה דתיים יותר משאנחנו באמת, בשביל המוניטין שלה וכדי שלא יסלקו אותה מהעבודה שלה.
רמת הדתיות שלנו פחות או יותר מסתכמת בשמירת כשרות, שבת(שאני כבר לא שומרת) וצניעות(שאני גם לא שומרת).
בעקבות הדחף של אמא שלי לשמור על המוניטין שלה-היא השאירה אותי באולפנא בניגוד לרצוני (בטענה שזה נובע מזה שהיא מפחדת שאני אתפקר-למרות שהסיבה האמיתית ידועה). ככה כל התיכון שלי פחות או יותר נזרק לפח-נשארתי בביהס שלא מעודד מקצועות ריאליים בכלל ונאלצתי להשלים במיליון מקומות את המגמות שאני רוצה.
בנוסף, אני בת יחידה- אז ההורים שלי כל הזמן ניסו לגונן עלי ולא נתנו לי לצאת מהבית כמעט. כדי לצאת עם חברה שלי לאיזה שעתיים הייתי צריכה להתווכח יומיים וגם אז-זה היה תלוי במצב רוח של ההורים שלי ואם זה מתאים להם ללוז.
קיצר היה לי חרא של תיכון- הרגשתי צורך להעלם בכיתה שלי כדי שאמא שלי לא תצא עליי כי היא שמעה מהמורה שלי או מסתם מישהו בגרעין שאני לא מתנהגת לפי איך שהיא רוצה שאני אתנהג.
ככה התיכון שלי פשוט נהרס-תקועה בלימודים כדי לנסות לברוח מהכאב, ותוך כדי ידיעה שחברים לא יהיו לי.
בנוסף, כל הזמן היו לי מריבות עם ההורים שלי כי רציתי כל כך הרבה דברים-לשים מכנסיים, להיות טבעונית וכו. והם פשוט דיכאו לי את הרצונות וניסו לדחוס אותי לקופסת הכלא הקטנה שלהם.

הייתה לי גם תקופה של דיכאון קשה שהוביל לסיפטומים גופניים, וכשאמרתי להורים שלי את זה ושאני צריכה עזרה-אמא שלי צרחה עליי שאני מכניסה לעצמי דברים לראש ושאני צריכה להתגבר על עצמי.
נראה לי שפחות או יותר כל התיכון שלי הייתי בדיכרון, בסופו של דבר.

קיצר, אני וההורים שלי ביחסים גרועים.עד היום.

הדבר היחידי שהחזיק אותי זה שאני אתגייס לצהל, למקצוע שקשור למחשבים (שזה מקצוע שאני מאוד אוהבת) ואני אצא מהחרא הזה.

אבל לא... מסתבר שקיבלתי צו ראשון מאוחר ולא ידעתי מזה בכלל. עד שסיימתי את יום המאה כבר ממזמן לא היו לי מיונים למקומות נורמליים.
ניסיתי לדחות את הגיוס בכל דבר-חיפשתי מכינות (ובדיוק נסגרה ההרשמה לכמעט כולם יומיים לפני), ניסיתי לפנות לעמותה שעוזרת לבנות דתיות כדי שיעזרו לי לדחות גיוס ועוד.
הם הצליחו למצוא לי מיון לממרם שניה לפני הסוף.
נבחנתי והתקבלתי לתפקיד שאני פחות אהבתי (כותבת לומדה).

בו זמנית ניסיתי לבדוק שנות שירות כי כל הסביבה שלי דחפה לזה והתקבלתי לתוכנית טכנולוגית (שאת שמה אני לא אציין בשביל הפרטיות שלי)שמבחינת הרעיון-מגניבה יותר ונותנת לי יותר מהתפקיד בצבא.

התייעצתי עם אנשים ובצער הלכתי על שירות לאומי.
עד היום אני עדיין רוצה ללכת לצבא ומאוד מאמינה בצבא. כאב לי ממש שלא הלכתי-פשוט לא ידעתי כלום ולא ידעתי גם איך להתמודד עם המערכת. אז בסוף הלכתי על המוכר והבערך ידוע-שירות לאומי.

השירות התחיל לפני כמה זמן. ולאט לאט אני קולטת שלשירות שלי יש מאפיינים כל כך דומים לכיתה באולפנא שלי.
פשוט ברחתי ממסגרת אחת לאותה המסגרת בדיוק.
הגעתי למצב שכשאני בשירות אני מתה לברוח ממנו (בעקבות טראומות שונות שעברתי באולפנא) ובבית אני מתה לברוח לשירות.

יש לי טראומות מלהיות בכיתה שיש בה רק בנות, ומדת בכללי. אני כרגע ממש אנטי דת בגלל זה וכל העניין מגעיל אותי (סליחה לכל אוהדי הדת בכללי).
אני מרגישה כל כך לכודה.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אין לי חברים מחוץ לתוכנית כדי לשרוד את זה .
ואני כל כך מנסה להיות חברותית לבנות, אבל ככל שעובר הזמן הם פוגעות בי עוד פעם ועוד פעם (לדוגמא בת חשבה שאני עוברת מהדירת שירות שלה לדירה אחרת-מה שלא היה נכון- ופשוט אמרה לי כמה היא שמחה שזה קורה).

אני מרגישה כל כך בודדה, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.אני גם מרגישה שאני פספסתי כל כך הרבה-בתיכון כשחרשתי תיכוניסטים חיו את החיים ואני פשוט בזבזתי לגמרי את השנים האלה על חרישה וניסיון להתמודד עם המשפחה שלי.
אני במערבולת שלא נגמרת של שירות ובית , כשבכל מקום אני סובלת.

מה לעשות?

שקלתי לנסות להתמיין עוד פעם בצבא, אבל האם זה באמת פתרון?