יש בנות בכיתה שמחפשות לדעת עלי... פסיכיות...

היי,
אני בוגרת מאוד לגילי, ראיתי דברים בילדות שלי שהרבה מאוד ילדים לא רואים ואני מאחלת שגם לא יחוו, ככה שעם השנים כשראיתי שאפשר לגנוב ילדות למישהו ולהתמודד עם חיים אכזריים ולא הוגנים, אני מרשה לעצמי לקחת את החיים בפרופורציות שלהם ולעשות מה שצריך לעשות בדרך הכי טובה אבל לבחור להסתכל במראה היפה שלהם.. בחיוביות, בהומור ובכיף. לא נותנת לבנים שייגעו בי אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לצחוק איתם לרגע או לתת עצה אם הם רוצים אותה. אני הבחורה שבנות לא אוהבות אותה. בנות לא אוהבות שמישהי מוצלחת או מישהי גונבת מבטים של בנים, רק שאני בכלל לא מעוניינת במישהו אחר או נוסף כל עוד יש לי חבר שאני מאוהבת בו ואוהבת אותו, אני פשוט לא בנויה אחרת.
יש לי חבר שאני יודעת בוודאות שאני יכולה לסמוך עליו וכל מי שחבא שלו יודע הוא יכול ויודע להיות חבר ובכלל... האדם שמברכים שפוגשים לפחות פעם אחת בחיים- כן, וזה חבר שלי. בחצי השנה האחרונה משהו מתחיל להסתדר לי מבחינה של ההבנה של החיים האלה..כבר חשבתי שאי אפשר לראות יותר מכוער או שחור יותר אבל לצערי יש... ולתהום הזאת יש עומק שממש לא כדאי לנסות אותה או להוכיח עד כמה היא יכולה להיות עמוקה יותר... בהתחלה זה כיבה אותי ועברתי משבר נוראי !! פשוט נוראי !! ראיתי משחקי תודעה, ניצול, בגידות.. הכל!! בכמה פרצופים וכמה מסיכות ואז הבנתי שלא חסרים בתהום הזאת אנשים רעים ורוע זה דבר מזין ומשתף, סוג של מראה שמשתקפת בצד הנגדי של רציונל וחוכמה.
היה לזה תמיד מכנה משותף... דפוס חוזר... כי מה לעשות, ערמומיות היא עדיין לא יצירתיות. היא קיבעון. וכשזה התגלגל כבר חיסנתי את עצמי וקמתי על 2 רגליים כמו גדולה . כל זה לא הכין אותי לכל מיני "מעריצים סמויים" בכיתה (יותר נכון להגיד מעריצות.. בנות) כאילו מה, אנחנו בתיכון..לא בקג"ב.
הניסיון להבין למה ואיפה אני נמצאת בכל רגע נתון ממש מצחיק אותי. אני לא תלמידה בעייתית וגם אם אחת המורות או המורים ביקשו - בשביל מה להם לדעת? מה הידע הזה כזה גדול וחשוב לגביי? אפילו לא שליטה.
ליד חבר שלי כל החברות לכיתה הן נופת צופים.. צוחקות וממש אוהבות אותי..לבבות באוויר... העיקר שישמע כמה מתנהגות אליי יפה ואיזה כנפיים לבנות ומדהימות יש להן.. כשמתקרבים עוד קצת יותר והוא לא שם, המסכה יורדת. יש לי חברות משלי, כאלה שבאמת מלוות טותי באש ובמים ואני ידעת שהן מלמדות אותי ואני אותן את החיים.. חברות נפש..
אני לא צריכה את השתיים-שלוש שמסתובבות לי בין הרגליים וחושבות שהן חכמות ומשתנקרות לאיזה מורה שתהיה.. מה גם...אם את כל כך רוצה לדעת עלי ולראות אותי ומה אני עושה - מצויין. אני אוהבת שמסתכלים עלי והופכת לתשומת לב.. אני פה אנונימית אז לא איכפת לי גם לעוף על עצמי.
בכלל.. שתבדוק אחריי..אדרבא... שיראו עד לאיזו רמה של לימוד גבוה אני יכולה להגיע גם מבלי לשחק אותה חרשנית. שיראו איזה ציון אני יכולה לקבל... עד כמה אני משקיעה וכל זה גם בלי לשחק או לנצל מישהו.
יפריע לי שמישהו שאני אוהבת גם ימכור אותי ומחייך אלי באותו זמן, אבל גם זה קורה וגם לזה התחסנתי.
לי מפריע אחרי כל החפירה הזאת... מה אני עושה עם המעריצות הקבועות שלי שממש מעניין אותן מה אני עושה, מתי מגיעה לכיתה, עם מי מדברת ולאיפה הולכת. בהתחלה שיחקתי איתן, אני מודה.. פתאום הייתי במקום אחר מזה שחשבו.. או שהייתי פוגשת אותם במקום שהיו באות אחרי 2 דקות ... או שאני הולכת, נעצרת וחוזרת לכיתה.. ואז באותו רגע הן היו רצות למקום שחשבו שהייתי והיו מסתובבות שם כמה דקות טובות ואז חוזרות בעצבים... אבל יאללה, הבנתי מול מי זה קורה להן ועם מי מדברות על זה.. אבל לא בא לי יותר או שבא לי להחזיר להן.. מה עושים?
אני רוצנ ללמד אותן לקח ולהוריד להן את המשחק הזה.