מקבלים בהבנה ומנסים להילחם ולגשר, יש תקופות גם כאלה.
אני בת 21, בזוגיות עם מישהו כבר שלוש שנים ובקשר טוב איתו הרבה קודם, הוא בן 23 .
שנינו דתיים ושואפים לאורח חיים כזה, דיברנו על חתונה כבר תקופה ונראה שזה לא משהו שהולך לקרות בקרוב בגלל סיבות כלכליות וגילנו הצעיר.
המצב שלנו די מורכב כיון שאנחנו לא שוכבים אבל גם לא שומרים נגיעה לחלוטין.
ברור לי שאי אפשר למשוך את זה עוד הרבה זמן, ואני קצת מרגישה שכרגע אני מתנהלת בצורה שנוגדת את העקרונות שלי ומתפשרת הרבה (אך ורק מתוך אהבה!! לרגע לא מתוך תחושת מחויבות) מאחר ובעצם אני כן ישנה איתו ושנינו מתקשים לגלות איפוק מבחינה מינית. מעבר לכך, כמובן שלהמשיך להיות יחד בלי אופציה לגור ולחיות אחד עם השני מרגיש לי מאוד לעמוד במקום בלי בעצם לקדם את הקשר.
אני מהצד שלי כן מוכנה להתחתן איתו גם אם זה אומר לעבוד מאוד קשה ולפרנס כי הוא רוצה ללמוד, והוא מצידו רוצה שהכל יהיה מושלם ולא רוצה להגיע למצב בו יחסר לנו משהו.. מבחינתו זה יכול לחכות לפחות עוד שנה..
לכן בלי שרציתי הגעתי למצב שלאחרונה אני חושבת המון על להיפרד לתקופה מסוימת עם כל הקושי, גם על מנת שלא לחטוא, גם כדי לתת לעצמי שקט מסוים להחליט עם עצמי מה אני באמת רוצה ובעיקר כדי לתת לו גם סטירה מעוררת כדי שיבין שאי אפשר להמשיך באותו מקום.
אני לא באמת סגורה על מה אני רוצה להשיג בהפסקה הזאת, אני רק יודעת שאני חושבת על זה המון זמן ובטוחה שזנ יקדם אותי לאנשהו , לכאן או לכאן. מתלבטת אם לעשות את זה בגלל הפחד הגדול לאבד אותו, ושבעצם באופן מוצדק לחלוטין הוא יאבד בי אמון ויחליט שממילא אם אני רוצה הפסקה הוא לא ירצה להמשיך.
לדעתכם הפסקה זה משהו שיכול להתקבל אצל הצד השני בהבנה או שזה מתכון בטוח לפרידה???
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025