לא יודעת מה אני מרגישה למורה שלי! מזזאת ההרגשה הזאת? מה היא אומרת?

טוב אז ככה: 

אני בת 17 עולה לכיתה יב', ויש לי מורה אחד בבית הספר שאני מאוד אוהבת. 

הוא לא מלמד אותי שום דבר (וגם לא ילמד) אבל יצא לנו להכיר בטיולים ובבית הספר בכללי, ומאז ממש ממש התקרבנו והתחברנו. יש לנו דיבור שוטף, ואנחנו ממש צוחקים על כולם, ומדברים ומבלים ביחד מלא גם בטלפון וגם בבית הספר. מעבר לזה אני יודעת שהוא מאוד אוהב ומעריך אותי וגם את החברים הקרובים שלי, והוא נהנה ממש בחברתינו (הוא אמר לי ולחבר טוב שלי אתזה דוגרי ממש) בקיצור, באמת יש לי קשר מיוחד איתו ואני מרגישה שאנחנו חברים טובים (ואני חושבת שזה גם בא מהמקום הזה שהוא לא באמת המורה שלי, כי הוא לא מלמד אותי כלום). ואני מאוד מאושרת ושמחה מהקשר הזה כי הוא באמת בן אדם מקסים, הוא נחמד מאוד, הוא מצחיק ושנון, יש לנו הומור מאוד דומה, הוא סבלני בצורה יוצאת דופן, הוא חכם באופן בלתי רגיל,הוא מורה מאוד שונה צעיר ומאוד שטותניק (יותר מתלמידים אפילו) והוא פשוט בן אדם טוב ומקסים, ומאוד כיף לי בחברתו. 

אבלללל

אני מרגישה הרבה פעמים מאוד מבולבלת מהרגשות שלי כלפיו, ואני אשמח את העזרה שלכם להבין מה בדיוק המצב פה. 

אני מאוד אוהבת אותו ומעריכה אותו ונהנת בחברתו כמו שהבנתם, והכל בקטע חברי כזה, ממש אבל ממש לא בקטע מיני או רומנטי (והוא גם לא איזה מורה חתיך ושרמנטי) אבל בכל זאת כשהוא לידי או מסתכל עליי פתאום יש לי פרפרים מטורפים בבטן, ופתאום אני ממש מתרגשת, (לדוגמא היה איזה טקס בבצפר שהשתתפתי בו, ואני אף פעם לא נלחצת מזה, אבל פתאום עליתי על הבמה ואני מסתכלת על כולם ואני רואה את כל התלמידים יושבים ועוד כמה מורים והכל סבבה, ואז פתאום אני קולטת את אותו מורה עומד מאחורי כל התלמידים ומסתכל ומקשיב לי, איך שאני רואה אותו הבטן שלי מתפוצצת מפרפרים באופן מפחיד, וכולי מתרגשת כמו איזה ילדה קטנה)
יש פעמים (במיוחד עכשיו בחופש שלא ראיתי אותו כבר כמעט חודש) שאני חושבת עליו סתם באופן רנדומלי באותו יום ומתרגשת...
או סתם הרבה פעמים שהוא עומד לידי או מסתכל עליי אני מרגישה כאילו העולם בהילוך איטי והבטן כולה פרפרים.
ומה שאני צריכה את העזרה שלכם, זה איך לעזאזל מכבים אתזה?! חחח
אני מאוד אוהבת ומעריכה אותו, אבל לפעמים אני מרגישה כזאת מטומטמת שאני חושבת עליו מלא ומתרגשת מלראות אותו או לשמוע אותו, כבר נמאס לי שכואב לי הבטן מהתרגשות, או שפתאום הוא בא לדבר איתי וכולי שוכחת מה רציתי להגיד וזה גורם לי להרגיש ממש אידיוטית.
בחיים זה לא קרה לי ברמה כזאת לאף אחד, ובאמת יש המון רגעים שאני מרגישה הכי בנוח לידו בעולם ושנינו צוחקים ומדברים כאילו אנחנו חברים טובים כבר שנים, ואז פתאום למחרת בום כאילו אני בת 13 והוא גסטין ביבר.
אני באמת לא מבינה מזה ההרגשה הזאת, אני רואה אותו כחבר קרוב ולא יותר מזה, והרגשות האלה מבלבלים אותי ונמאס לי.
אומרת המון תודה לכל מי שקרא את החפירה, ויכול לעזור לי לצאת קצת מהבילבול ולתת לי איזה טיפ טוב.

(ורק הערה לעונים, אין שום סיכוי בעולם שאספר אתזה לו או לחברים שלי, כי גם הם חברים טובים שלו, ואלה שלא לא יבינו את ההרגשה, ובכללי זה פשוט מביך לספר דבר כזה)

תודה לכולם!