בקושי מסוגלת להרים את עצמי מאיפה ששקעתי. ממש אובדת עצות, מה לעשות?

הי askpeople,
לאחרונה ממש מכות בי ההחלטות שקיבלתי בחיים. אני עוד שבוע וחצי מסיימת שירות לאומי ובמקום לשמוח ולחגוג כל השנה ובמיוחד בתקופה הזו עם חברות טובות ולכייף אני אדישה, עייפה, לא מאושרת ולא מרוצה איפה שאני לא הולכת. אני לא יכולה להצביע על הזמן המדויק שבו נהפכתי לכזו אבל אני פשוט בחורה מעצבנת. לא כיף להיות בחברתי, כל הזמן אני מעירה הערות על כולם וצינית, לא מחמיאה כשצריך. אטומה וממש לפעמים. הכי מצחיק זה שאני יודעת את המגרעות האלו ולא מצליחה לשלוט בהן.. מהבנות שהיו חברות שלי התרחקתי כבר בתחילת השנה וידעתי לספר מיליון ואחת סיבות למה אבל האמת שבלב ידעתי שהן יעשו חיים בשירות שלהן וראיתי שהן מתקדמות בלעדיי, מוצאות חברות חדשות, מדברות על דברים שאני כבר לא שותפה להם ואפילו לא כ''כ עניין אותן לשמוע מה יש לי לספר, כי בתכלס אני כל היום בבית, לא יוצאת בקושי, סובלת בשירות שלי, לבד שם במשרד כמו כלב עזוב ורודים בי כל היום. כנראה שאני נמאסת על אנשים בסופו של דבר... גם למשפחה נמאס לשמוע אותי והתסכול שלי וגם החברות אז ברגע שהרגשתי קרירות וחוסר עניין בי מיד הרחקתי אותן והפסקתי לדבר איתן. לחזור לדבר איתן, אני לא אחזור. האגו שלי בחיים לא ייתן לי להשפיל את עצמי עד כדי כך ולהתרפס בפניהן כדי לבקש סליחה. עוד אח''כ הן יהיו מסוגלות לעשות ממני בדיחה ולצחוק עליי עם החברות החדשות שלהן.. בקופ"ח אני משרתת לבד תקן יחיד אין עוד בת שירות איתי ורוב הזמן אני לבד, בטלפון. המזכירות האחרות מבוגרות ומדברות רק על בעל, ילדים ובישולים, שעמום טוטאלי. לא מתחברת אליהן וגם הן הרבה פעמים משפילות ומנצלות אותי.
ואני לא יודעת... בתקופת בית הספר הייתי מחייכת, יותר זורמת יוצאת מבלה לא הרבה אבל לעומת עכשיו שזה בכלל לא היו לי חברות. היום אני בודדה. מהבית למשרד ומהמשרד לבית אם אני יוצאת זה רק עם אמא שלי או אחותי אבל לא תמיד כיף לי איתן. אני רוצה לצאת, לטייל בעולם, לעשות כיף עם מישהי בראש שלי לא עם ההורים שלי או אחותי הנשואה.

אני יודעת לכך שהאשמה היחידה במצב הזה זו אני. אבל אני רוצה לשמוע אם יש דרך להכיר חברות חדשות, לקום מהמצב הזה.. זה כבר לא מתאים לי.

תודה מראש לכל העונים(: