לא מפסיקה לספוג מההורים ובגלל זה אני משקרת להם, מה לעשות?

אני באה ממשפחה שמקפידה מאוד על חינוך והצבת גבולות מאוד ברורים. אני מאוד מאמינה בחינוך ואני חושבת שהרבה מהאופי של בנאדם נבנה על חינוך שהוא קיבל בבית, אבל הבעיה במקרה שלי שזה קצת מוגזם.
אף פעם לא הייתי בת מושלמת, אבל ההורים שלי לא מאוד תרמו למצב. אני באופי שלי יותר זורמת כזאת ומאוד שונה בקטע הזה מההורים שלי.
עכשיו פה מגיעה הבעיה, כי אנשים מכירים אותי בבית ספר ומתחברים אלי ואז רוצים להיפגש איתי גם אחרי, ולא תמיד ההורים שלי נותנים לי לצאת, זה מאוד תלוי במצב רוח שלהם.
אין לי מילה רעה להגיד על ההורים שלי, הם מדהימים ואף פעם חסכו מימני כלום, באמת יש לי הכל, חוץ מההבנה שלהם. הם לא באמת מבינים אותי ובעיקר מנסים להוכיח את המעמד שלהם מעלי.
אמא שלי לדוגמה,קצת יותר רכה מאבא שלי אבל אף פעם לא הייתי מחוברת אליה כי היא בנאדם מאוד סגור. בתקופה האחרונה היא מנסה ממש להתחבר אלי ואני די בטוחה שזה בגלל שהיא שמה לב שאני ילדה מדוכאת.
אבל עדיין יש לה הערות ומבטים, ועדיין כשהיא עצבנית היא ממשיכה להוציא עצבים עלי ולהגיד את כל הצדדים בי שהיא שונאת. כי היא חושבת שאני סופגת ובבוקר הכל יהיה אותו דבר, אבל זה ככ לא המצב. אני פשוט אחזיק את הדמעות עד שאני אצא מהאוטו או עד שאני אכנס לחדר, ואז פשוט אבכה ואשנא את עצמי עוד יותר.
אבא שלי בנאדם פרימיטיבי, ואני לא מאשימה אותו ככה הוא חונך ואפילו יותר קשה מזה. הרבה פעמים הוא אומר לא בלי סיבה ממשית, וצריך לדעת לקבל המון פרצופים והערות על לבוש או על דיבור.לדוגמה, בזמן האחרון יש לי אובססיה ללק תכלת ואבא שלי העיר לי על זה, למה זה אמור להפריע לו?
בבית אבא הוא הבוס ותמיד שאני מבקשת מאמא לצאת היא עונה ״תשאלי את אבא״ ואני באמת לא מבינה איך היא מסכימה להנמיך את עצמה ככה.
אבל שמתי לב שהיום אני יותר מבינה ויותר מקבלת דברים שבעבר לא הייתי מפסיקה לריב עליהם. אבל אולי זאת פשוט אדישות שפיתחתי עם השנים.
שוב, אני לא בת מושלמת ואני משקרת להורים שלי הרבה, אבל אני שונאת לשקר להם ואני עושה את זה פשוט כי אני חייבת בכמה מקרים.
למשל, מבחינת ההורים שלי, ובעיקר מבחינת אבא שלי,בנים מחוץ לתחום.
היה לי חבר משהו כמו חודש וחצי ולא סיפרתי להם, אני אוהבת אותו אבל פשוט נמאס לי כבר לשקר להם וכל פעם שהייתי נפגשת איתו הייתי בלחץ שהם יגלו שאני איתו ולא עם חברות, ודי אי אפשר לנהל ככה קשר.
הוא באמת הבין כי הוא גם בא מבית דומה עם כללים, אבל ההבדל פה שהוא בן..
עכשיו השאלה שלי היא, מה אני יכולה לעשות? אני לא בנויה לחיים כאלה, אני שונה מההורים שלי ולא מוכנה לקבל את הדיקטטורה הזאת.
החברות שלי לא ככ מבינות כי זה נראה להן מוזר, לדוגמה דיברתי עם חברה שאני מרגישה פתוחה איתה בעניין הזה כי גם לה ההורים לא מרשים דברים ,פשוט במקרה שלה זה כי היא קצת ילדותית והם דואגים לה, והם אף פעם לא יגידו לה לא אם אין סיבה הגיונית ומנומקת לזה. סיפרתי לה גם את העניין שההורים שלי נגד בנים והיא אמרה ״הקטע שהם לא מרשים לצאת עד מאוחר עוד מילא, אבל זה כבר מוזר״ והאמת שזה עצבן אותי כי מי שואל אותה בכלל אם זה מוזר, ככה זה החיים שלי ואני בעצמי בקושי מסוגלת לקבל אותם אז באיזה זכות היא אומרת לי שזה מוזר??