אני לא יודעת מה לעשות, אני פשוט לא מצליחה ליצור קשרים עם אנשים מחוץ למשפחה.
עשיתי את התיכון בבית ולא עשיתי צבא (נפשי) אז לא היו לי הרבה הזדמנויות ליצור קשרים.
בגיל 18 הצטרפתי לקבוצה מסויימת שנפגשת פעם בשבוע, הצטרפתי כדי לשבור את הבדידות.
הם לא רצו להיות חברים שלי, הם היו נחמדים אבל בסופו של דבר התרחקו. אחד רצה לנצל אותי כbackup friend לכשחברים אחרים לא יכולים לצאת איתו, ומן הסתם סירבתי.
דרך הקבוצה הזו הכרתי 2 ידידים ובת זוג (אני בי) וזה לא הסתדר בגלל שהם היו אנשים מאוד מתוסבכים עם חיים נוראיים ומחלות נפשיות קשות, הייתי שמחה לעזור להם אבל גם המצב שלי חרא אז לא רציתי להתדרדר איתם. נפרדתי מהם בגיל 20.
אני מתגעגעת לצאת.. לפגוש אנשים, לטייל..
אמרו לי להתגבר על החרדות שלי ופשוט ללכת למצוא עבודה, ושם אני אמצא חברים. עבדתי כבר ב2 עבודות (בעיקר בשביל הכסף, לא בשביל החברה) ולא יצאו לי מיזה חברים, אנשים פשוט לא התחברו אליי, הם רצו להיות נחמדים אליי ולדבר פה ושם, אבל אשכרה להיות חברים לא עניין אותם.
לא, אני לא מתנהגת נואשת או מגעילה או דבק. הטקטיקה היא לדבר איתם כמה זמן, ליצור קשר ידידותי, לראות שנחמד להם לדבר איתי ואז ברמז לראות אם הם ירצו לצאת מתישהו, וזה לא צלח. הם באמת סירבו בצורה שלא משתמעת ל2 פנים.
עכשיו אני לא עובדת, המצב הנפשי שלי לא טוב גם ככה. אתם יכולים להגיד לי שיש לי אופציות, או להתגבר על מחלת הנפש שלי או להיות חברה רק של חולי נפש שמעיקים לי על הנשמה.
(בלי להעליב את חולי הנפש כמובן, אני אחת מהם ואני מכבדת אותם, אני רק רוצה חיים קלים יותר.)
אבל אני רואה שגם כשאני באמת נותנת לעצמי לצאת מהבועה שלי ולדבר עם אנשים, כשאני מתגברת על המוח הדפוק שלי, עדיין אין חיבור.
אני מרגישה אשמה עצומה על זה שאני רוצה חברים, שאני לא מצליחה לאטום את עצמי לצורך הזה.
אני יודעת שזה אנושי, שאנחנו יצורים חברתיים, אבל זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר נכה. מרגישה שאני כישלון.
אני לא יודעת מה לעשות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות