דיכאון עצום ומחשבות להמשך הדרך מרגיש אדם מת חי, איך להתמודד?

אני רושם את זה עם דמעות בעיינים על סף יאוש, אולי זה פעם ראשונה בחיי שאני בוכה או שיורדות לי דמעות..
אני ניסים בן 28 כלפי חוץ אני תמיד ההוא שבמרכז העניינים, ה"חתיך" שמופתעים למה הוא לבד, המצחיק שאנשים תמיד בקרבתו, ההוא עם הביטחון שתמיד יודע מה להגיד ואיך להתנהג בלי להתבייש באותה סיטואציה, אבל אולי הכל הצגה? תמיד אנשים רואים שהמון אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים לשלומי, מתעניינים, שבנות מתחילות איתי, אני מרוויח טוב בעבודה לא הכי ואוו, על פניו זה נשמע שהכל טוב, אבל עם אני אומר שהכל הצגה?, תמיד 99 אחוז מהמקרים שלי (אני בכוונה לא קורא לזה חברים כי זאת מילה עם משמעות השבילי) אני לא סובל אותם, וחברים אךך חברים, אני כלפי חוץ ניראה הגבר הכי חסין וחזק בעולם אבל מבפנים חלש כמו ילד בן 5 מה שלא יודעים... תמיד שאני באמת מתחבר למישהו/מישהי שבאמת יש כימיה טובה לאחר תקופה חצי שנה/שנה/שנתיים איכשהו כוח החיים מפריד בנינו, עם זה לימודים, טיולים, זוגיות.
אני בגדול בנאדם שמגיל 16 חי לבד, לא מפונק ב-כ-ל-ל חשוב להדגיש את זה מפרנס את עצמו, ללא 12 שנות לימוד, ללא בגרות, ללא צבא, חי מעיר לעיר למושב לקיבוץ שאולי שם יהיה יותר טוב, כל מה שיש לי בחיים זה הניסיון והחוכמת חיים שרכשתי לאורך השנים ועברתי באמת שעברתי דבר או שתיים.
אף פעם לא עניין אותי תחום מסויים או לימודים, אני בנאדם שחי עבודה בשטח, בכל עבודה ועבודה שעבדתי תמיד קודמתי מהר על חשבון אחרים עם יותר וותק ונסיון, כמעט בכל מקום שהייתי התחלתי מ0 שכר מינימום וטיפסתי בשנתיים לסכומים של 9 10 שזה מכובד לדעתי, אבל עדיין עם כל הכסף, והאנשים שמכירים על הדרך אלה שאני תמיד מתחבר אליהם בוחרים להתקדם בחיים (ובצדק) עם זה לימודים, חתונה, ואני? אני בגיל 28 עוד לא סגור על עצמי לאן ולאיפה? זוגיות מאז האקסית שלי שהיינו 4 שנים ביחד ופרודים כבר 3 שנים שום מערכת יחסים לא מצליחה לי, אני גם שומע מהרבה בחורות לך תלמד, תעשה עם עצמך משהו, למרות שחשבתי ללמוד סתם מקצוע ואז גליתי שצריך שנה בשביל להשלים 12 שנות לימוד ובגרות, ואני בנאדם הפכפך מי יודע שאני ילמד שנים למקצוע שאני בכלל לא רוצה ? בשיא הכנות שזה לא מעצלנות.. בתחילת גיל ה20 היה ניראה הכל פשוט וקל, כל האנשים שאני באמת אוהב עם הזמן לומדים, חלקם נשואים, חלקם בטיולים בעולם ואין קשר.. ולמרות שאני מוקף בהמון "מקרים" שאני כן צוחק ויוצא בלי ברירה כי אין עם מי אבל פה זה נגמר..
אז מעבודה שלי התפטרתי השבוע לאחר דיכאון פנימי ואני ימים ולילות ללא שינה, מרגיש פשוט בודד מבפנים, ולא יודע מה האלה שוב נתחיל מ0 במקום אחר ונקווה לטוב? מגיל 20 אני חי בלופ עם האימרה הזאת 8 שנים ונכון להיום אני במשבר הכי גדול שהייתי בחיים, כי אני כבר לא ילד בן 20, ואני לא נעשה יותר צעיר כבר לא יודע מה הדרך הנכונה, בזוגיות שתמיד אומרים לי היא תגיע? וכבר 3 שנים שבקושי חודש אני מחזיק עם מישהי? עם חברים שעד שאני נקשר ובאמת אוהב ונהנה עם מישהו/מישהי לא בקטע רומנטי והם מתקדמים בחיים ומשאירים אותי מאחור (ואני לא כועס נהפוכו!)
או בעבודות שאני שונא, עם כל הכסף הטוב, עם אנשים חרא עצלנים לרוב, שפשוט מוציאים את החשק לחיות..
אני כבר מיואש מעצמי ולא יודע איך להמשיך..