אני מיואשת כבר, אני לא יודעת מה לעשות, אין לי כבר מה להפסיד כל כך ואני שוקלת לעבור לפנימיה...

אני באמת נמאס לי מהכל.

קשה לי בלימודים, אני כל השנה האחרונה מנסה לקחת אוויר בין כל המבחנים וכמה שאני לומדת וחוזרת על הכל אני עדיין מקבלת חרא ציונים.
יש לי מורות פרטיות כבר כמה שנים ואין אצלי שיפור רציני. (בעיקר באנגלית). אני לא מצליחה בכלל כאלו אני יכולה לכתוב מעולה אבל הקושי הוא לדבר בעיקר ואוצר מילים גם קושי אצלי. לא יודעת איך ללמוד נכון אנגלית.

מבחינה חברתית אין לי הרבה חברים, יש לי כמה קרובים והשאר סתם ידידים. אני סבבה עם כולם ואני פתוחה בעיקרון לאנשים שאני מרגישה איתם בנוח. כבר תקופה החברה הכי טובה שלי כל הזמן מוצאת על מה לריב וזה מייאש וגם אני מרגישה שאני נלחמת על החברות הזאת ודייי נמאס לי מזה.

בבית זה מסובך קצת מעדיפה לא להכנס לזה הרבה. אני דייי רבה עם אמא שלי כל הזמן כמעט ואני ממש מנסה לא לריב אבל תמיד איכשהו זה נופל עליי. המשפחה שלי יחסית מזלזלת בחלומות שלי (אני קוראת לזה מטרות). אני גודלת בבית טוב אבל פשוט אי אפשר לתת לי כל דבר כמו בבתים שיש להם. אז אני כן מסתפקת במה שיש.
אני כבר חודש רואה מארוול ודי סי וכאלה ואני תכלס יושבת ורואה במחשב ואמא שלי מתעצבנת עליי בגלל זה וכאלו מבחינתי זה גם ללמוד אנגלית באיזשהו אופן...והיא חושבת שלא.

אני עברתי דברים בחיים שלי ואני יודעת איך להתמודד עם דברים מסוימים ואני מוצאת פתרון גם לא הכי יצירתי אבל יש דברים שהם חוזרים על עצמם כמו עם אמא שלי שאני לא יודעת איך לפתור, או אנגלית שאני ב5 יחל ובאלי לרדת ל3 יחל כי אני מרגישה שאני לא טובה מספיק.

אני בשנה האחרונה השתנתי מאוד (לטובה) אני אכפתית יותר וגם רצינית קצת על דברים חשובים, בכללי אני בן אדם שיודע מה הוא רוצה להיות ולעשות בעתיד ואני בן אדם שלא מוותר על דברים בקלות כאלו אם קיבלתי ציון גרוע באנגלית אז אני לא אוותר ,אני אתבאס קצת ואמשיך למרות שקשה. פשוט המשפט ׳never give up’ בדם אצלי.

אני גם צימחונית כבר 4 חודשים והמשפחה שלי לא מפסיקה לצחוק עליי הם אומרים כל הזמן ׳דג או פרגית?׳ וזה מעצבן ממש, כי מיציתי את הבדיחה זה כבר לא מצחיק.

אני בצופים כבר כמה שנים. ותמיד השכבה שלי הוציאה אותי ממנה וגרמה לי להרגיש לא בנוח ואנחנו פאקינג 13 אנשים מה הבעיה?. השנה הדרכתי עם שני אנשים שלא עשו כלום ואכלתי מלא חרא ובכיתי וזה הקשה עליי מאוד כי אני עשיתי הכל ואפילו הראשגדית שלי לא עזרה ולא עשתה כלום ,ככה שהייתי לבד גם בצופים. ובכללי אני לא מרגישה חלק מהשכבג..
אני מאוהבת במישהו כבר שנים ויש לו חברה וזה קשה להתגבר עליו כי אנחנו ביחד בבצפר ובצופים.

אני לא יודעת איך להגשים את המטרות שלי בכלל. (הכל זה כסף).
אני חושבת שאני אדם לא דיכאוני (אולי אני טועה) כאלו כן חשבתי כמה פעמים על זה שנמאס לי מהחיים ובאלי לברוח מהמציאות המגעילה הזאת. אני קוראת לזה עצב יותר. לא יודעת אם זה דיכאון כי בדרכ אני בן אדם יחסית שמח ואופטימי.

אני אשמח אם מישהו יעזור או ייתן פתרון כי אני ממש שוקלת לעבור לפנימיה- ככה להיות רחוקה מהמשפחה, מהחברים היחידים שיש לי, לנסות להגשים את עצמי ולהיות מי שאני בלי העבר שלי אבל אני לא יודעת כל כך כי יש לי רק יא יב לעבור ואז אני בצבא וגם אני יחסית אוהבת את הבצפר שלי ואת המורים בו. ולא באלי לפרוש מהצופים בגלל שאני עוברת לפנימיה.
בעיקרון אין לי מה להפסיד כל כך כאלו אולי מורים שאכפת להם ממני ושלושה חברים שאוהבים אותי.

תודה מראש!