אחרי חוויות רעות מהצבא ועוד דברים בחיים שהפילו אותי ואני לא מצליח לקום

אהלן לכולם,
סורי על החפירה...אני מקווה שמישהו יקרא את זה ויעזור לי לעשות סדר במוח שלי

אני אספר עליי בקצרה, אני בן 23 משוחרר זהכמה חודשים, עד גיל 18 הייתי תמיד חברותי ושמח, הכרתי הרבה אנשים ושמרתי על קשר עם כמעט כל אחד, נהנתי מהסיטואציות חברתיות והכל היה טוב.
אבל אחרי 5 שנים שבהם הייתי עתודאי באוניברסיטה עם אנשים שלא היו בתחום גיל שלי, ולאחר מכן שירות צבאי שהעברתי במלחמות עם המערכת הפכתי להיות בן אדם ממורמר ולא סוציאלי, זה הגיע למצב אבסורדי שבו אני יוצא עם חברים קרובים אבל אין לי על מה לדבר איתם אז כל היציאה אני פשוט שותק.

זה הסיפור המלא:
בגיל 18 במקום להתגייס החלטתי (עם לא מעט לחץ מההורים) ללכת להיות עתודאי, התקבלתי לאוניברסיטה מחוץ לעיר ובעזרת מימון ההורים עברתי לגור במעונות האוניברסיטה בסביבה שונה לגמרי שלא ממש ידעתי איך להתנהל שמה, גרתי עם שותף שהיה גדול ממני ב10 שנים אבל הצלחנו להסתדר ובעזרתו גם התחברתי לעוד אנשים שהיו איתנו במעונות והעברתי את הזמן לא רע,
באותו הזמן התחלתי לאבד קצת קשר עם חברים מהבית אבל זה לא הפריע לי כי עדיין היה לי חברים קרובים ששמרו איתי על קשר.
אבל כבר אז שמתי לב שאין לי ממש על מה לדבר איתם כי הם דיברו בעיקר על צבא וזה גרם לי להרגיש שאני מאבד את הקשר שלי איתם.
לצערי מבחינה לימודית לא הצלחתי להסתדר יותר מדי ונאלצתי לפרוש מלימודים ולהתגייס לצבא.
התגייסתי לצבא עם מעט דאגות חשבתי שאם הצלחתי להתקבל לעתודה אז בטח יציאו לי תפקידים מעניינים ואינטילגנטיים, טעיתי.
למרות כל הנסיונות שלי להוכיח את עצמי שלחו אותי לטירונות של נהגי משא ולאחר מכן שלחו אותי לשרת בבסיס שנמצא במרחק נסיעה של 3 שעות מהבית.

באותו הזמן גיליתי שאבא שלי חולה בסרטן הדם והוא נאלץ לעבור כימוטרפיה, ושההורים שלי הסתירו ממני ומאחותי את המחלה שלו במשך שנים.
בערך באותו הזמן נכנסתי למערכת יחסים עם בחורה אחרי צבא מאוד אהבתי אותה אבל היא סבלה מדיכאון ומחרדות חברתיות מה שאמר שהייתי צריך להיות כל "שם בשבילה".
הסופשים שלי היה בעיקר בשביל החברה והתחלתי לראות פחות ופחות את החברים שלי, כי היא לא אהבה להפגש עם אנשים חדשים בגלל החרדות שלה, וגם כשהיינו נפגשים היא בקושי הייתה מתקשרת איתם.
ובאותו הזמן לא הרגשתי שאני מתרחק מהחברים.

בצבא התחלית תהליכים לעבור בסיס כדי להיות יותר קרוב לבית שאני אוכל לעזור להורים שלי
המפקדים שלי הביאו תמיכה ואמרו שהם יעזרו לי אך עברו הרבה חודשים ושום דבר לא זז, התחלתי לאבד את הסלבנות שלי והתחלתי לאבד את השפיות שלי.
הבנתי שכדי להזיז משהו אני צריך להלחם על זה. כל פעם שלא הייתי מקבל משהו שהיה מגיע לי, או שהיו מנסים לדחוף לי שבתות שלא היו בסבב שלי הייתי משתגע מעצבים
הייתי מתעצבן תוך שניה ולא הייתי מפסיק לכעוס עד שהם לא היו מתקנים את המצב
בזמן השירות זה ניראה לי משהו הגיוני לעשות, ראיתי אנשים עושים את זה
אבל זה עלה לי ביוקר כי המפקד שלי עשה הכל כדי לנסות לדפוק אותי, הוא שנא אותי ואני יודע שהוא היה מדבר עליי מאחורי הגב עם אנשי הקבע, זה הגיע למצב שהיו אומרים לי בפנים שאני משוגע ושאני מדרדר חיילים.
אחרי שנה בערך של הבלאגן הזה פניתי לקב"ן שיעזור לי להתמודד עם המפקדים ולעבור בסיס
לא רק שהוא לא האמין לי שאני סובל, הוא היה מעביר למפקדים דברים שהייתי אומר בשיחות שלנו, והם היו משתמשים בזה כטענות נגדי לאחר מכן.
איבדתי אמון באנשים, חיילי סדיר שהיו איתי בקומה היו מעבירים פרטים אישיים עליי למפקד כמו אם עדיין יש לי חברה או לא ודברים כאלה וזה תיסבך אותי.
וככה העברתי את כל השירות שלי בסוג של מלחמת מוחות מפגרת עם סגל פיקוד שהיה משקר לי באופן קבוע, תמיד היו מנסים לחתור תחתיי וכל זה בתחיל מזה שאני באתי אליהם לבקש עזרה.
במהלך התקופה הזאת אני איבדתי קשר עם הרבה מאוד חברים מהעבר,
נשארו לי חברים קרובים אבל אני מרגיש שאני מאבד אותם גם.

נפרדתי מחברה שלי 3 חודש לפני השחרור, כי הרגשתי שאני הולך ונכנס לדיכאון וראיתי שהיא לא יודעת איך להתמודד עם זה. התחלתי להתעצבן עליה יותר ופשוט נהייתי בן אדם רע.

עכשיו אני רווק, עובד בתחנת דלק ומנסה לשקם קשרים עם החברים מפעם
אבל אני מרגיש אשם כל פעם שאני נפגש איתם
כי אני לא יודע מה עובר עליהם
והם לא יודעים מה עובר עליי, הם רואים אותי סובל ושאני לא סוציאלי כמו פעם אבל אני מרגיש שאני רק מעצבן אותם יותר.
אני לא יודע מה לעשות
מצד אחד אני מרגיש שאני לא אוכל לחזור להיות באותו קשר כמו פעם עם החברים שלי, כי תקופה כלכך ארוכה לא הייתי חלק מהחיים שלהם
ומצד שאני אני לא ממש מצליח למצוא אנשים חדשים להתחבר איתם כי אני לא מצליח לסמוך על אף אחד
אני לא יודע מה לעשות ועם כל יום שעובר אני רק שוקע יותר ויותר בדיכאון.