מרגישה מבולבלת לגבי מערכת יחסים של שלוש שנים...מה לעשות?

אז כמו שרשום למעלה, לאחרונה יש לי ספקות לגבי המערכת יחסים הזאת והאם היא עדיין עושה לי טוב כמו שהיא עשתה לי בהתחלה?
הבן זוג שלי ואני הכרנו פה, הוא עזר לי לצאת מהדיכאון הנוראי שהייתי בו, היה לאורך כל התקופה הקשה והכיל אותי בצורה מטורפת.
הוא עזר לי להתמודד עם החיים, הפך אותם לקלים יותר, העלה לי חיוך על הפנים, ועשה אותי מאושרת- משהו שאף אחד לא הצליח לעשות לפניו.
לאחרונה אני מרגישה ריחוק בינינו, בקושי מדברים או נפגשים, הוא תמיד עסוק ואני תמיד לא עושה כלום ולכן יוצא שהוא נהנה ועושה דברים ואני זרוקה בבית וישנה יום שלם..
הדבר הזה החזיר אותי לדיכאון שהייתי בו כשהכרתי אותו...
הוא כבר פחות מתעניין בי, פחות דואג לי... מרגיש לי שאני היחידה שמתאמצת בשביל שהקשר הזה יעבוד.
הדבר הכי נורא, שאני בספק אם הוא עדיין מצליח לגרום לי להיות מאושרת. כי התקופה האחרונה הייתה התקופה הכי נוראית שהייתה לי איי פעם.
אף פעם לא ציפיתי יהיו לי חיים טובים ושאהיה מאושרת תמיד, אבל איתו לפחות לא הייתי לבד בזה- הוא עזר לי לעבור את זה. ולאחרונה לגמרי הרגשתי שאני לבד. הרגשתי שאין לי למי לפנות יותר. הרגשתי שאין אני מקרה אבוד. חזרתי בדיוק לאותה תקופה אפלה שהייתי בה, למרות שהוא הבטיח שהוא לעולם לא יתן לי להרגיש ככה ושהוא תמיד ידאג שאחייך...
והכי אבסורד? שהוא בכלל לא התעניין מספיק בשביל לדעת שאני מרגישה ככה שוב.
הוא יודע שאין לי מצב רוח והוא מרגיש שאני מדוכדכת יותר מהרגיל. אבל מעבר לזה הוא לא טורח לבדוק ולהתעניין לשלומי... וזה מה שעצוב לי.
היום לאחר שיחת טלפון איתו הוא אמר לי משפט שנורא הפתיע אותי לגביו ושינה לי את כל צורת החשיבה שלי לגביו.
המשפט פחות רלוונטי כי זה משהו שלנו, אבל בגדול המשפט הזה אומר שהיו לו תוכניות לגבי העתיד עוד לפני שהכרנו, ובדרך הצטרפתי, אבל התכניות לא השתנו והן גם לא ישתנו גם אם זה אומר שאני לא אהיה חלק מהן וגם אם זה אומר שלא ניפגש הרבה.
וזה זיזעזע אותי לגמרי. כי אני כל התקופה הזאת וויתרתי על דברים שאני אוהת בשבילו, וויתרתי על לצאת למקומות בשביל שלא יקרה מצב שלא ניפגש. מנעתי מעצמי דברים בשביל הקשר שלנו. וזה מרגיש כמו סכין בלב שאני מגלה שזה לא הדדי...
אני באמת אבודה ולא יודעת מה לעשות לגביי הקשר הזה... חבל לי לזרוק קשר של 3 שנים לפח. מפחיד לי להיות לבד, להתמודד עם החיים בלעדיו. אני לא מצליח לדמיין את החיים בלעדיו. אני רגילה אליו כבר. מה לעשות?