אני מאוד בררנית וזה גורם לי להישאר לבד, מה דפוק בי?

הי.
אני בת 24.
יש בעיה שנורא מציקה לי שאף פעם לא חשבתי מאיפה היא נובעת, אני לא יודעת למה במערכות יחסים וכל מה שקשור ללהתחיל קשר זוגי אני נורא בררנית.
אני בחורה שנחשבת יפה והרבה בנים מתחילים איתי, אבל הבררנות שלי גורמת לי פשוט להישאר לבד כל החיים שלי.
אני בוררת כמעט על כל דבר, אני בוררת לראשונה במראה, שזה אומר שאם הבן אדם הוא לא בדיוק הטעם שאני אוהבת, אבל ב.ד.י.ו.ק, אני לא ארצה להכיר אותו, גם אם הוא הטעם שלי אבל יהיה פרט אחד קטן שיפריע לי בו אז אני לא אמשיך.
ועד שאני כבר מוצאת כאלה שהם 100% הטעם שלי שזה בגדר נס, כאלה שלא מצאתי בהם פאק חיצוני אפילו אחד, אז אני עוברת ללברור על משהו שקשור לאופי.
תמיד יש איזו תכונה שאני לא אוהבתלא מסתדרת איתהלא כמו שציפיתי ואז אני חותכת את הקשר.

אני באמת לא יודעת למה אני מתנהגת ככה, ההתנהגות הזו היא מודעת אבל היא מופעלת ע"י המוח שאומר לי תברחי, ואז באופן אוטומתי יורד לי ממנו.
זה כאילו שבאופן תיאורטתי כשאני פוגשת מישהו אני סורקת אותו בראש בפוליגרף, אם המראה עבר, אז אני סורקת את הפוליגרף שוב - ואם גיליתי תכונהתחביבאיזשהו פאק זה כאילו מסמל לי שזה לא מושלם אז לא, ואז אני חותכת.

אני יודעת בראש שאין דבר כזה מושלם, יודעת שאני בעצמי לא מושלמת. אני לא יודעת מה גורם לי להתנהג ככה? לא יודעת למה אני מייחלת כ"כ למצוא את השלמות שלא קיימת, אני יודעת על הספר שאני לעולם לא אמצא בן אדם שיהיה 100% בהכל, ושתמיד יהיה משהו קטן שאני לא יאהב, אבל זה כאילו שהמוח יודע והאסימון עדיין לא צלצל עד הסוף,

ואז תמיד איכשהו אני מרגישה דחף בלתי נשלט פשוט לקום וללכת.
אף פעם לא אהבתי מישהו, לא התלהבתי ממישהו אלא רק נדלקתי. וזה היה משהו נורא שטחי ושולי שעבר תוך שבוע..

אני מחכה לנסיך המושלם ויודעת בוודאות שהוא לא יגיע, מחכה לאיזה משהו שהוא מעל הטבע כנראה אבל כולנו בני אדם, אבל הבעיה שאיך מתרגמים את זה בהתנהגות או יותר נכון איך מכניסים את זה עמוק עמוק לתודעה?

אני גם דיי אטומה רגשית וקשה לי להביע אהבה (ולא רק לגברים גם לנשים וגם למשפחה), וזה מגיל קטן, אני בספק אם בכלל אני באמת אוהבת מישהו בעולם הזה או שאולי אני לא יודעת מה זה לאהוב.

אני ממש מבולבלת, אשמח לעצות