רבתי עם ההורים ואני לא יודעת מה לעשות

רבתי עם אמא שלע עכשיו, בשבוע האחרון אנחנו רבות הרבה. זה בא לנו בתקופות או מידי פעם כמו שטבעי לכל מתבגר כי זה קורה לכולם, אבל בזמן האחרון זה אחרת-
כבר הרבה זמן שלא רבנו ואנחנו בדרכ ביחסים טובים מאוד, אני גם בוגרת לגילי והייתי בטוחה שכל הריבים הטפשיים האלה מאחורנו.
בזמן האחרון (בערך בשבועיים האחרונים) אני מרגישה שאמא שלי קצת מחפשת סיבות להתווכח/לכעוס עלי, כמו למשל חדר מבולגן או עזרה בבית, דברים שלגמרי יכלו להיאמר בצורה נעימה. מרגיש לי שהיא במצב רוח לא משהו בזמן האחרון, אני לא יודעת למה זה קשור, אבל מאז שהיא התחילה לחפש את הטעויות שלי ככה ולחפש איפה היא יכולה להעיר לי אני מנסה קצת להתחמק ממנה, כמו נגיד לא לבוא להגיד לה שלום כשהיא חוזרת הביתה או כשאני חוזרת ולא לשאול אותה מה שלומה כי אני לא רוצה שהמצב רוח הרע שלה יעבור גם אליי וישפיע עליי, בינתיים גם אני כן עוזרת בבית פה ושם, נגיד השבוע הוצאתי את הכלבה כל יום בערך, אבל כשהיא רואה שכבר אין לה על מה להעיר היא מעירה על זה שאני לא אומרת לה שלום, היא תמיד תמצא על מה להעיר. גם כשאני אעשה הכל נכון. לדוגמא היא תמיד מתלוננת שאני לא עושה מספיק.
אם אני אוציא את הכלבה והיא תגיד שאני לא עוזרת מספיק ואני אגיד לה שכן עזרתי כשהוצאתי את הכלבה היא תגיד שלהוציא את הכלבה זה לא נחשב ושאני לא עושה כלים, אם אני אעשה כלים היא תגיד שלעשות כלים זה נורמלי ואני צריכה לעזור יותר,
גם כשאני עוזרת ועורכת שולחן וכו' היא מוצאת מה לא טוב ומעירה על הכל בצורה לא נעימה שגורמת לי להפסיק לרצות לעזור והיא תמיד מסתכלת על חצי הכוס הריקה ולא על החצי המלא.
עכשיו המצב הוא כזה, שלמרות שלא כיף לי לעזור בבית ולהיות לידה אני עוזרת, כי אם לא אעזור והיא תעיר אני אדע שהיא צודקת ושאני צריכה לעזור יותר, ואם אני עוזרת והיא תעיר אז אני סתם אני עם תחושה רעה כל הזמן ואנסה להתחמק מהבית (זה כבר קצת המצב) וכשאני בבית כל פעם שהיא מגיעה נגיד לחדר שאני נמצאת בו באותו רגע אני מעדיפה לעזוב את מה שאני עושה וללכת לחדר אחר, או להישאר ולהיות עם אוזניות ולשמוע שירים כדי לא לתקשר איתה.
הייתי רוצה לדבר איתה אבל כבר ניסיתי כמה פעמים והיא מקשיבה רק לעצמה. אפילו כשאני מדברת יפה. כשהיא רואה שכבר אין לה מה לעשות כדי להעיר לי כי אני עונה לה ומסבירה שאני כן עוזרת היא צועקת עלי או אומרת לי להיות בשקט וזה מרגיש שלפעמים היא יודעת שאני צודקת ולא מוכנה לשמוע. השיא היה כשהיא העיפה לי סטירה, (שלא באמת כאבה) אבל זה כבר מרגיש לי שאין לי סבלנות יותר להבליג לה על זה ולהתקדם הלאה.
אבא שלי חוזר מהעבודה כל היום לקראת הערב ובימים כאלה היא תמיד מספרת לו על מה שקרה מנק' המבט שלה, כשברור שאת הצד שלה בדברים היא מייפה ואת הצד שלי מקצינה, ועם אבא שלי אני סך הכל ביחסים טובים, אבל היא גורמת לנו להתרחק וזה הכי כואב לי כשהוא מעיר לי על דברים שלא באמת קרו/ שקרו אחרת ממה שאמא שלי הציגה.
זה באופן כללי בעייתי ביחסים שלנו, אבל יש המשך:)
בשבוע הבא אנחנו טסים כל המשפחה לחול ואני לא רוצה שכל האווירה הרעה שבאוויר ביננו תהרוס את החופשה, אני גם ממש רואה את זה קורה, ואין ככ עם מי לדבר.
באופן כללי התחושה שלי היא שבגלל שפעם הייתי עוזרת פחות בבית היא "נתקעה" במחשבות על זה שאני לא עוזרת, ומאז כבר עבר זמן ואני עוזרת הרבה יותר (כבר בחודשים האחרונים) היא כבר התרגלה לכעוס עליי ועכשיו היא מחפשת סיבות לכעוס, וזה עושה אווירה רעה שהיא מיותרת בבית.
אם יש למישהו רעיון של מה אני יכולה לעשות/ מה שאני יכולה להגיד לאמא שלי או לאבא בשיחה שאני אעשה איתם כדי שהם כן יקשיבו לי ויחשבו על זה ברצינות אני אשמח לשמוע.
תודה לכל מי שעונה:) אני אשמח במיוחד לעצות מאנשים שגדולים ממני, אולי אפילו בני 20-30. תודה!