איך להיות מאושרת בחיים?

אם הייתם נכנסים אלי לראש, סביר להניח שהייתם הולכים לאיבוד והכי גרוע - שאתם עלולים לא לצאת משם.
כל כך הרבה מחשבות, מילים, הרגשות.
אני כל כך .. מיואשת, אבודה וכנועה ל.. חיים.
מדהים כמה המראה החיצוני והפנימי כל כך שונים אחד מהשני.
אני נולדתי בבית דתי לאומי ויש לי אמונה חזקה בבורא עולם.
וכשנפתחתי לעולם החילוני, גילתי עולם לא פחות יפה, עולם שאפשר לדבר על הכל מהכל ושהם יבינו אותך.
שאפשר לדבר על סקס מבלי שירתעו ממך.
שכולם ביחד (בנים/בנות) בלי בושה.
אני לא אומרת שבעולם הדתי אין את זה, לא מכלילה חלילה, רק מרגישה שבעולם החילוני מרגישה יותר אני.
חופשייה, פתוחה.
אני מכבדת את הדת מאוד, אני כן משתדלת להתפלל כל בוקר ולהודות שאני חיה, בריאה ושלמה.
כן שומרת כשרות, מסורת וצומות חשובים.
אבל השבת אני רואה אותה קצת אחרת, יום נטו בשביל הנפש של האדם.
יום שאפשר ללכת לטבע, לטייל, לישון באוהלים.
לצאת מהשגרה ולחוות ולנשום את הארץ שלנו.
אך להורים שלי מאוד חשוב הדת.. ואני מאוד חוששת לספר להם שאני לא שומרת שבת כי אני לא רוצה לאכזב אותם.
גם שני האחים הגדולים שלי לא שומרים ונשארתי אני ושתי האחיות שלי.. ואם אגיד להם את זה, הם יקחו את זה קשה.
לכן, עד עכשיו לא העזתי להגיד להם שום דבר.
בילדותי סבלתי הרבה בעניין החברתי,
הייתי ילדה מלאה, תמימה, דחויה, בלי חברים, ביישנית, סגורה, רגישה מאוד ובקושי עברתי מבחן אחד ולמרות הכל? החיוך לא ירד לי מהפנים.
ועכשיו שאני אחרי השירות לאומי, אני בנאדם אחר לגמרי, השתנתי בצורה מדהימה ואני באמת גאה בעצמי על כך.
אני בחורה נאה, חייכנית, שואפת ליותר, חרוצה, אוהבת לעזור, יוזמת, מקבלת, ילדותית במובן הטוב, מתלהבת מכל דבר קטן, חברותית, מעריכה כל דבר טוב שקורה בחיי ובעלת ראש גדול.
אני מקבלת עד אין סוף מחמאות על שאני כך וכך.
אבל לאט לאט מרגיש לי כבר לא אמיתי.
שאלו רק מילים בלי משמעות ובלי כוונה.
שאומרים כך, אבל ההרגשה שהם נותנים אחרת.
וכך גם הרצון שלי לחיות..
אני יודעת שאני לא באמת רוצה להעלם מהחיים, אבל כל פעם שאני נשברת (וזה קורה הרבה, אפילו מדבר קטן), אני מיואשת, חסרת אונים, שבורה, כלואה בחיים שאני לא רוצה לחיות וצריכה לצבור עוד כוחות שאני לא בטוחה שיש לי.
שמאז ומתמיד אני מנסה לעבוד על הגוף שלי (לבד כי כך אני מאמינה יותר) ולקבל גוף רזה וחטוב ו..ללא הצלחה.
שאני הבנאדם הכי אנרגטי וקופצני שיש.. מול המראה ובמציאות נאמדת דום כמו סלע.
שמודה שיש לי חברים טובים ויוצאת, מכייפת איתם, אבל בו זמנית לא מבינה למה הם בכלל רואים אותי כ"חברה" שלהם.
שקשה לי לעמוד על שלי בוויכוחים עם אנשים כי תמיד נשמע שהצד שלהם יותר טוב משלי.
שלוקח לי זמן לקלוט ולהבין מה אנשים מבקשים ממני.
שמעדיפים אנשים אחרים על פני.
שרואה יום יום איך הוריי היקרים מתחילים להתבגר לאט לאט.
שכה חשוב לי לחסוך כסף בשביל העתיד הלא נודע עם התלבטות אנוכית האם לתת את הכסף להוריי שמבקשים ממני באי נעימות .. וכמובן שלא אוכל להגיד להם לא בעוד שעשו בשבילי כל כך הרבה וזה המעט שאוכל לעשות בשבילם.
שאני לא עצמאית מספיק.
שהאחים שלי מדברים על דברים חכמים עם אחותי הקטנה ולוקחים אותי כאחת שפחות מבינה.
אני מרגישה שזה לא משנה כל כך אם אהיה קיימת או לא.
כנראה אהיה חסרה לכמה בודדים.. אבל אני בטוחה שבעתיד ימצאו מישהי אחרת יותר טובה ממני.
לפעמים אני מרגישה מיוחדת ואז מכירה אנשים בהרבה יותר מיוחדים ומבינה שאני שונה מהם שנות אור ושאני בעצם "עוד אחת"..
אני כן רוצה להצליח בחיים וללמוד, אבל קשה לי לראות אותי מגיעה רחוק בחיים ובאמת מצליחה ללמוד.
גם המשפחה שלי בטוחה שלא אגיע רחוק בחיים.
הם חושבים שכנראה אעבוד בסופר או מטפלת או גננת, אבל בטוח לא משהו וואו..
ו.. גם אני.
עם כמה שאני רוצה להעלם מהחיים ..
אני בלי מודע, 24/7, חושבת על העתיד ואיך אני מצליחה לשנות את החיים של אנשים לטובה.
איך אני מצליחה.
איך אני מגשימה את החלומות שלי.
אני יודעת שאני צריכה לעבוד על עצמי ואני משתדלת כל יום..
אבל קשה לי, מאוד..
ואני באמת.. רוצה.. להיות שלמה עם עצמי.
כן רוצה לאהוב את החיים.
רוצה לאהוב את.. עצמי.
אבל אני באמת לא יודעת איך.. ?
אני רק רוצה להיות.. מאושרת.

אני די בהתלבטות אם להעלות לאתר או לא כי אני לא טובה כל כך בלנסח ולבטא את עצמי ..
אבל .. מקווה שהצלחתי איכשהו להעביר את המסר וגם.. החיים קצרים מידי ואין מה להפסיד, נכון?
אם קראתם עד לפה .. זה לא מובן מאליו.
תודה :)