סיפור חיי על ההורים

לפעמים צצות בראשי מחשבות אובדניות, אבל בגלל היותי עקשנית, אני עדיין נאבקת.
העקשנות שלי יכולה לשמש אותי לטובתי, וגם לרעתי.
אני אתן לכם קצת רקע על סיפור חיי:

כשהייתי קטנה, הייתי בתחרות מתמדת עם אחותי כדי לקבל תשומת לב מאמא שלי, והיא לא הפגינה שום רגש של אהבה, לא חיבוק ולא מילה טובה, וכן היא העדיפה את אחותי על פניי. מעבר לכך, היא גם היתה מענישה אותי במכות והיא היתה נוהגת לקלל ולהשפיל אותי כשאני ואחותי היינו רבות. בזמנו, היה לי ולאבא שלי את החיבור הכי טוב בעולם.

בגיל 17, ההורים שלי התגרשו, ועברתי לגור עם אבא שלי. כשזה קרה, הייתי משוכנעת שאני בגן עדן על פני האדמות. בתקופה הזו, היה נתק ביני לבין אמא שלי, והיא בכלל לא ניסתה ליצור איתי קשר. אבא שלי היה מטפל בי ודואג לי לכל דבר, הייתי הנסיכה שלו שהוא היה בא ומסיע לכל מקום. הוא סיפר לי שהוא יוצא עם מישהי כבר כמה שנים, אבל זה לא הפריע לי, למרות שהוא הסתיר זאת ממני, רק רציתי שיהיה לו טוב. כשהתגייסתי לצבא, היינו מדברים כל יום בטלפון בשעת ת"ש, וכשהייתי חוזרת הביתה אחת לשבועיים, הייתי כל כך נרגשת לראות אותו.

הקשר בנינו התרופף בתקופת הצבא, והתחלנו להתרחק. התחילו להיות לנו קונפליקטים, וזה התלקח לויכוחים קולניים וניתוקים. הוא כל הזמן איים עלי שאני אחזור לגור עם אמא שלי, וזה היה הפחד הכי גדול שלי.

לפני כמה זמן, השתחררתי מהצבא, ואני עדיין מרגישה שאני תחת משטר צבאי כשאני גרה איתו. הוא עושה לי טרור על כל דבר, זה כבר הפך להיות בלתי נסבל. בחודש האחרון, משהו השתנה אצלו לרעה. הוא גידל חתול 7 שנים והוא היה מאד קשור אליו, ועכשיו כשחתול חולה, הוא לא מטפל בו כמו שצריך, וכל האחריות נופלת עלי. אני חיילת משוחררת, והוא לעומתי התקדם בחיים, ובגלל שאין לי לב להשאיר את החתול תחת חסותו של אבא שלי, אני לא יכולה להתקדם בחיים. אני כרגע עובדת בעבודה שאני מרוויחה משכורת מינימום, ואני סובלת מכל רגע שאני עובדת בה, אבל אני לא יכולה לעזוב לעבודה אחרת כי המשמרות בעבודה שלי נוחות, ומאפשרות את הטיפול. חשבתי גם על לימודים, אבל כמו שאני מכירה אותו, הוא עוד יאיים עלי שהוא יפסיק לממן לי את הלימודים בכל רגע שבו נריב, ואין לי כסף. הוא פשוט בורח מכל אחריות, ועוד קורא לי אגואיסטית. הוא הבטיח שהוא יממן לי פסיכולוג כבר חודש וכל הזמן הוא דוחה את זה, ודוחה.. וכשאנחנו נכנסים לריב, הוא מצהיר שהוא לא יממן לי את הפסיכולוג. אני כל הזמן חיה בפחד, קורת הגג שלי אמנם מובטחת, אבל אני סובלת מכל רגע שבו אני חיה תחתיה. אני מרגישה שחברה שלו משפיעה עליו לרעה, ושיש לה צד בכל מה שקורה ביני לבין אבא שלי, ואני מרגישה שאני הולכת אבד אותו. אני חוששת מזה.
מצד שני, אמא ואני התחלנו להתקרב לאחרונה, ואני משתפת אותה בכל מה שעובר עלי, אבל אין לה את היכולת להחזיק אותי, ועדיין אין לי כל כך אמון בה.

אני רק רציתי להתפרק, כי בינתיים אין לי פסיכולוג... ואם תוכלו לזרוק לי כמה מילות עידוד או עצות, זה מאד יעזור לי.
תודה, שבוע טוב!