נכון שאני רק בת 17, והאמת שמעולם לא הייתה לי אהבה, ולא התאהבתי, רק היו לי ״רגשות״ כשהייתי יותר קטנה, אבל כבר כמה שנים שלא הרגשתי דבר לאף אחד, לא משנה כמה הם היו מתאימים לי וכמה זה היה הכי נכון שיש, הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מאמינה בדבר הזה, אהבה.
אתחיל בזה שההורים התגרשו כשהייתי בת 3, אבל גם אחרי הגירושים שניהם תמיד היו בסביבתי (ואני מתכוונת באותו הזמן) לכן הייתי עדה להמון ריבים שלהם, המון צעקות והמון איומים.
וכל הבלאגן הזה השאיר בי צלקת כלשהי.
כשהייתי יותר קטנה לא חשבתי על זה בכלל, כשראיתי שני אנשים ביחד כלום לא רץ אצלי בראש, אבל אחרי שהתחלתי להתבגר כל הרגשות האלה חזרו אליי, והצלקת נפתחה מחדש.
אני רואה את זה ככה: בהתחלה זה הכי קיטשי, הנשיקות, הביישנות, הדביקות וכל מה שבעצם הרבה מאיתנו (או לפחות בגיל שלי) מפנטזים עליו כששומעים את המילה אהבה.
אבל בתכלס? כל הזמן הזה מה שראיתי ושמעתי מהקרובים אלי זה שאחרי כמה זמן זה כבר לא מרגש אותך, שהרבה אנשים נמצאים יחד בגלל הרגל, שעם הזמן האהבה דועכת ומה שנשאר זה פשוט הערכה לבן אדם שלצידך.
ובכנות? המחשבה הזאת מדכאת אותי, מאוד.
בסופו של דבר, מן הסתם, זה משפיע עליי בחיים גם, תמיד כשהיו לי הזדמנויות לפתח משהו או ליצור חוויה כלשהי, נרתעתי, התרחקתי, ביטלתי את זה, ביקשתי סליחה ואמרתי לא, מהסיבה שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה להיכנס לזה כי אני רואה מה זה עושה לאנשים שנפגעים והכל הולך לעזאזאל.
אני יודעת שכל העניין זה גם לקחת סיכונים, ואני יודעת שיש גם המון דברים טובים בדרך, אבל שוב, יש בי משהו שמסרב להיכנס למקום הזה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025