אני יושבת וכותבת את הדברים האלה עם דמעות בעייני,
שומעת ברקע את השיר של כנסיית השכל "שום דבר לא יפגע בי"
(צירפתי אותו לשאלה כדי שתוכלו גם להקשיב לו, הוא אמור להיות מצד ימין)
לפני 7 שנים בני התאבד בצבא, לא אשכח את הדפיקה בדלת ביתי של קצין העיר
לא האמנתי, פשוט לא האמנתי שהם מדברים על הבן שלי
הייתי בטוחה שיש כאן טעות...
שלי? הבן שלי? אבל איך זה יכול להיות?
הוא תמיד היה כ"כ שליו, רגוע, חייכן, הכל היה נראה כ"כ בסדר
אז למה? למה הוא עשה את זה לעצמו?
7 שנים עברו מאז שהוא התאבד, ואני פשוט לא מסוגלת להמשיך הלאה
כל יום, כל שעה, כל דקה, אני פשוט חושבת שוב ושוב מה קרה.
איפה הייתי? מה לא עשיתי בסדר? מה פיספסתי?
רק בדיעבד התברר לי שהוא היה מטופל אצל קצין בריאות הנפש ושהיו לו נטיות אובדניות.
אני מרגישה כ"כ אשמה, כ"כ גרועה... כאילו כשלתי בהיותי אמא
אני בדיכאון מתמשך מאז, לא עשיתי שום דבר בשביל עצמי כי זה נראה לי אגואיסטי
לא יוצאת, לא מבלה, לא חוגגת, נמנעת מלהיפגש עם אנשים,
היחסים ביני לבין בעלי רק מדרדרים, הילדה הקטנה שלי הייתה אמורה להתגייס לצה"ל אך קיבלה פטור, ואני פשוט לא יודעת איך להמשיך בחיים שלי
מרגיש לי כאילו החיים נעצרו לפני 7 שנים...
מצד אחד אני רוצה לחיות, אני רוצה להמשיך הלאה, אך מצד שני אני מרגישה ייסורי מצפון לעשות את זה.... אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני מרגישה כ"כ אבודה....
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025