אמא של חבר שלי, מנסה לגרום לנו להיפרד כי פעם לקחתי כדורים פסיכיאטריים.מה לעשות?

הבעיה היחידה שניצבת עיקשת בקשר בין שנינו היא אמא שלו. אנחנו כל כך אוהבים אחד את השני והקשר בינינו רק מתחזק, הוא אדם מיוחד וטוב לב ואני כל כך מתבאסת מעצם התחושה שאני אצטרך לוותר עליו בגלל האמא הבלתי נסבלת שלו.
כשהייתי בת 15 הותקפתי מינית, פיתחתי דיכאון רציני וקיבלתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. קצת אחרי שהכרנו הפסקתי לקחת אותם כשסיימתי תהליך של לעבור הלאה. בתקופה הזו ניהלנו שיחות עומק וקירוב וסיפרתי לו את מה שעברתי.
לפני הפעם הראשונה שבאתי לבית של ההורים שלו, הוא סיפר לאמא שלו על התקיפה ועל הכדורים. הוא טוען שהוא סיפר לה את זה מתוך קשר מאד קרוב ותומך שלו ושלה, ושהוא סיפר לה את זה בלי הפרטים. היא ישר אמרה לו להיזהר ממני ושאני עלולה "לחטוף סיבוב ולהשתגע". כשהיינו אצלו בבית בארוחה משפחתית אמא שלו דווקא הייתה בסדר, דיברה איתי ממש מעט ועניתי לה בנימוס, ובגלל שאני ביישנית לא יזמתי איתה איזה שיחה משמעותית. ציפיתי שהיא קצת תשאל אותי עליי כדי שיהיה לה חצי מושג מי אני בתור החברה של הבן היחיד שלה, אבל לא.
מאז כל פעם שאני באה -"שלום", "תודה" ו"ביי" הן המילים העיקריות שאני מחליפה איתה. לא כל כך הפריע לי שהיא לא הייתה מעוניינת להכיר אותי, אבל אז היא התחילה להשמיע בפני בן הזוג שלי תלונות בלתי פוסקות עליי ועל הקשר בינינו. למשל, פעם אחת הוא ביקש שנשב עם ההורים שלו בסלון כדי שנכיר קצת. ישבנו איתם והייתה דממה מוחלטת. אף אחד לא דיבר עם אף אחד. הם היו נראים מאד לא מרוצים מעצם העובדה ששנינו נמצאים בבית בכלל, אמא שלו הסתכלה לטלוויזיה עם פרצוף חמוץ. ההורים שלו בעיקר זרים לי, לכן כשהוא קם ולא הבנתי לאן הוא הולך, קמתי אחריו אחרי כמה שניות רק כי לא רציתי להישאר איתם לבד. על המקרה הזה אמא שלו השמיעה אין ספור תלונות בפניו, היא טוענת שאני תלותית כי לא ישבתי שם לבד אלא הלכתי אחריו ושאני שותקת כמו דג ולא מדברת. לטענתה, זה לא הגיוני שאני מתארחת אצלם בבית ולא מדברת איתם.
בימי שישי אצלם אני עוזרת לערוך את השולחן, לפנות כלים ולהדיח יחד איתו ובארוחה עצמה אני משתדלת להיות מנומסת, להקשיב לשיחה בשולחן ולהגיד משהו אם יש לי מה. מעבר לכך אין שיח ביני ובין המשפחה שלו.
כל שבת שאני שם אמא שלו ממורמרת וכועסת, היא צורחת עליו בלי הפסקה על כל מניי שטויות ולי היא דופקת מבטי שנאה.
כנראה שמאז שהוא סיפר לה על העניינים האישיים שלי היא החליטה שהיא אפילו לא מעוניינת להכיר אותי וישר שמה אותי תחת ההקטגוריה של בעייתית והיא לא מעוניינת שאני אהיה עם הבן שלה. אנחנו עושים שבת אצלי שבת אצלו כי הוא בצבא אז נפגשים פעם בשבוע, יוצא שבשבוע שאנחנו אצלו זה בעיקר אווירה חרא כשאמא שלו שמה עליי זכוכית מגדלת ומתלוננת עליי בלי הפסקה על סמך אפס היכרות, יוצא לנו גם במשך השבוע לדבר על הנושא הזה בלי הפסקה כי הוא כל פעם מספר לי שההורים שלו מדברים ביניהם עליי וכל פעם מגיעים לאיזשהן תובנות חדשות (שוב, על סמך אפס היכרות) ויוצא ששנינו מתוסכלים כל הזמן רק מהסיבה הבלתי נסבלת הזאת. רק בגלל שהמשפחה שלו שונאת אותי בלי סיבה. כשאנחנו אצלי כיף לנו, אצלי בבית אף אחד לא דורש ממנו לנהל שיחות נפש עם אף אחד אלא מבינים שהוא בא כדי להיות איתי והוא לא צריך להיות יותר מדיי חבר שלהם בשלב הזה של הקשר (4 חודשים) מעבר לנימוס בסיסי ושיחות חולין מזדמנות שגם אותן אמא שלי בכלל יוזמת איתו.
אני אוהבת אותו ממש וכל כך טוב לנו ביחד אבל הוא כל כך מתוסכל מהתלונות של ההורים שלו שזה משפיע על הקשר לרעה. לפעמים אני מרגישה שנמאס לי ובא לי פשוט לחתוך ולא להתמודד יותר עם ההורים הבלתי נסבלים שלו למרות שיכאב לי לאבד אותו. מרגישה אבודה. מה לעשות?