חוזרת מבית הספר ובוכה כל יום

השנה עליתי לתיכון, אחרי שביסודי היה לי טוב סך הכל ובחטיבה בכלל לא משהו מבחינה חברתית, אבל סך הכל היו לי 2-3 חברות גם אם לא הכי טובות. אף פעם לא הייתי מה"מקובלות" ואף פעם גם לא חיפשתי את זה. ביסודי אהבו אותי מאוד והייתי בקשר טוב עם הכיתה שלי למרות שהייתי חנונית ושונה בהתנהגות ובחטיבה כבר אף אחד לא אהב אותי אבל היה לי עם מי לבלות את ההפסקות.

המעבר מאוד מאוד קשה לי, עוד מתקופת החטיבה אני נהייתי מאוד מאוד שקטה וסגורה ואני כאילו לא מוכנה להיפתח. סך הכל אפשר להגיד שביישנות והכל זו תכונה שהיא בסדר גמור אבל אצלי זה הרבה יותר מקצת ביישנות. אני ממש חסרת ביטחון, להסתכל בעיניים, לעמוד זקוף, להרגיש שווה משהו. זה נגד שליטתי, אני לפעמים עומדת מול המראה ומנסה לעלות את עצמי, אבל זה לא עוזר. אני רואה שאני ילדה לא יפה, אבל אני כמעט השלמתי עם זה כי אני יודעת שאני לא הכי מכוערת שיש. הבעיה העיקרית שלי היא בעיה חברתית שאני לא התחברתי לאף אחד ואני פשוט מבלה לבד את ההפסקות ויושבת בכיסא לבד לעבור על החומר הנלמד כדי להראות שאני לא לבד בלי לעשות כלום, או מסתובבת לחפש מישהו להצטרף אליו ולפעמים אין לי למי ולפעמים אני יושבת בצד בלי להגיד מילה ובלי שאף אחד ישים לב לקיומי. אני הכי מיותרת שם בעולם ואני מרגישה שמסתכלים עליי באופן כללי במבטים מוזרים ויש סיכוי שמרכלים או ששונאים אותי. לפעמים אני מנסה ליצור קשר עם מישהי אבל אני לא יודעת ליצור קשר אז אני פשוט מתרחקת. אני לא חברותית בכלל, אפילו לא קצת. פשוט אין לי את זה. אני ממש סובלת ללכת לבית ספר כי אני מפחדת להיות לבד, אני מפחדת מהמבטים, אני מפחדת להרגיש מכוערת כל כך לעומת כולן שהן כל כך יפות... אני כאילו לא יודעת איך לטפח את עצמי אני לא יודעת הכל אצלי תמיד הולך מסובך אולי אני עושה אותו מסובך יותר אני לא יודעת. אני סובלת מבדידות איומה ואין לי חברה אחת אפילו לא חברה רחוקה, כלום. פשוט כלום.

זה מבאס זה מדכא וזה מכניס אותי לדיכאונות עמוקים שהייתי שקועה בהם גם בכיתה ט'. אני קולטת שבשבועיים האחרונים אני חוזרת הביתה ובוכה כמעט כל יום כי אני לא מסוגלת להחזיק את זה בפנים יותר. גם בקטע הלימודי אני בבעיה כי אני לא מתרכזת בכלל ומתחילה לקבל ציונים גרועים, והלכתי לתיכון שנחשב מצוין לימודית ואני פשוט לא מצליחה... אני גם בלחץ מהבגרויות אני בספק אם אני יצליח לגמור אותם בכלל...