כמו כולם, חלק מתהליך ההתבגרות שלנו אנחנו מנסים לחזות/ לצפות מציאות מראש על מנת להערך אליה בין אם אנו מפנטזים/ חולמים/ כמהים או מלאי חשש.
לדאבוני יש בי דימיון מופרז להתראיין.
זה כל כך טבוע בי שכבר כל צורת החשיבה שלי ואיך שאני מנסה להערך למקרים אני כביכול מתראיינת ומנסה להוכיח/ לתרץ את מעשיי.
כך שאין לי דקת מנוחה של חשיבה בריאה ביני לביני.
אני כנה אתכם.
אני כל כך צריכה נפשית להתראיין.
וכל כך בא לי להשתחרר מהרצון הפתטי הזה.
זה כבר לא בגדר הכיפי של "יואו אני בטלוויזיה"
אני מכו-ר-ה לחשוב מה הייתי עושה אילולא היו שואלים אותי כך וכך משל יונית לוי צמודה אלי.
ואני מנסה בכל כוחי להשתחרר מזה ,להבין שאף אחד לא רודף אחרי.
כבר נברתי בחיי לבדוק ממה זה נובע. בין השאר משפחה ביקורתית וחוסר ביטחון עצמי.
אבל אפשר לפתור את זה בצורה רציונלית, המצלמה אינה מזור חיי.
אשמח לטיפים לשיפור צורת החשיבה וכך אולי גם את הדימיון.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025