לא מצליחה להשתחרר מהדבר הנורא הזה ששמו עבר

העבר רודף אותי. באה ממשפחה נורמלית. נורמלית כל עוד אף אחד לא בינוני או חס וחלילה פחות מזה- בלימודים בעיקר, ההתמודדות האישית.. לפני שנה התדרדרתי בלימודים למרות שמסגרת הלמידה שלי הייתה ממש אינטנסיבית, יותר ממה שאני יכולה להתמודד. הייתה לי הפרעת אכילה אם אפשר לקרוא לזה כך ואיכשהו זה התוודע להורים שלי. הם לא קיבלו את זה טוב, למען האמת לא טוב בכלל והם לא ידעו איך להתמודד עם זה. היה לי חבר, הם כמובן לא הסכימו אז נאלצתי לחסוך את זה מהם אבל הם ידעו. אמא שלי חיטטה לי בטלפון, גילתה שיש לי פייסבוק דבר שהם גם לא הרשו בשום פנים ואופן! בכל מקרה, הייתי רק בת 13 מה כבר יכולתי לעשות עם חבר בגיל הזה?? היא ידעה שאם תספר את זה לאבי לא תהיה דרך חזרה.. היא סיפרה. וכששאלתי אותה למה היא אמרה- לא ידעתי איך להתמודד איתך (ואני בתגובה- מה כבר עשיתי שהיה לך כזה קשה?). אבא שלי האכזר והעקשן תפס אותי באותו יום שהיא סיפרה לו על הכל וצעק עליי, השפיל אותי ואמר לי כל מני מילים שלא אגיד כאן. הוא גם זרק עליי את הפלאפון והיה נדמה שאת כל העצבים שהוא שמר אולי אפילו במשך שנתיים הוא הוציא עליי, באמת, זה היה נורא. העמדתי פני חזקה, לא יכולתי לבכות לידו. כשחזרתי שאלתי את אמא על סף דמעות למה היא סיפרה לו. לא היה לה מה להגיד לי. עליתי לחדר שלי והיא הניחה לי אוכל ועוגיות שהיא אפתה בזמן שהלב שלי נשבר. לא משנה, שכחנו מזה איכשהו. שבוע אחרי זה בערך היא שוב פעם שמעה על הפרעות האכילה שלי ואני יכולה להגיד שבאמת היו לי.. הדבר היחיד ששימח אותי אז היה החבר הזה שלי, לא יודעת למה אבל התלהבתי מאוד וחשבתי שאני מאוד בת מזל שלפחות יש לי אותו. אמא שלי התחילה לאיים עליי עם כל מני דברים שאם אני לא מפסיקה עם זה ומתחילה ללמוד היא תעשה משהו, קוראת לי זונה כי היא שמעה שהתנשקתי עם אותו החבר. זה היה כבר הסוף, אמא שלי קראה לי זונה?? לילדה שלה שהיא רק בת 13? למה? סוג של עברנו את התקופה הזאת, היא התנצלה בפניי וזה.. ואז הגיעה אסיפת ההורים שכל כך חששתי ממנה. האמת שהיא לא הייתה כל כך נוראית אבל בפני אבא שלי היא כן הייתה. לאחר האסיפה חזרנו אני, אמא ואבא שלי לאוטו. הוא צעק עליי והשפיל אותי שוב ליד אמא שלי וליד כל האנשים שעברו, אנשים שאני מכירה ואנשים ששמעו את כל הצעקות שלו שלגמרי הרעידו את האוטו. לא יכולתי לשמוע אפילו את הרדיו כי הוא צעק כל כך חזק. אני לא יכולה לסלוח לאמא שלי עד היום שלא עשתה כלום, היא עשתה אם לעשות משהו נגד זה נקרא לשבת ולהגיד "לא, אל תצעק עלייה, מסכנה שלי" בקול חרישי בזמן שאת רואה שהבת שלך בוכה. ובאמת בכיתי, לא ראיתי שום נקודת שינוי, לא ראיתי שום אור בשום מנערה. הרגשתי אבודה לגמרי.. למשך כל התקופה הזאת הייתה לי חברה אחת מדהימה, הזדהתה עם כל חלקיק של תחושה שחוויתי, שיכולתי לספר לה הכל בלי להסתיר פרטים אפילו אם הם צריכים להיות מוסתרים. עבר קצת זמן, הדברים עם ההורים נרגעו, גם עם החברה הזאת, כבר אין לנו כל כך נקודות דומות כי אני השתניתי ואני חושבת שגם היא השתנתה אבל אנחנו בכל זאת מגדירות את עצמנו כ"חברות הכי טובות" למרות שלא הייתה לנו שיחה כבר חודשים… כרגע אין לי למי לספר ואין לי למי לפרוק. זה מעיק עליי כל כך ואני נזכרת בכל מה שקרה כל יום.. אני בוכה הרבה. כרגע אני בוכה. יש לי ימים שאני בדיכאון חמור ובכל בן אדם שאני יוצרת איתו קשר אני רואה חיה. חיה כמו אבא שלי כמו אמא שלי שלמרות שאנחנו די קרובות עכשיו ואני לא חושבת שהיא בכלל זוכרת מה קרה שם או איך אני עלולה להרגיש עם זה, אני כל כך כועסת עליה, אני לא יודעת איך אי פעם ואם בכלל אוכל להשאיר את זה בעבר. יש לי תוכניות גדולות לעתיד של עצמי אבל אני תקועה.. לא יכולה להתקדם בכלום מבלי להיזכר בזה.. היה נחמד ממש לפרוק את זה ולכתוב את כל זה ואם יש למישהו עצות בשבילי, תרפיה, פסיכולוג טוב זה אולי יצליח לרפא אותי.. הכעס, השנאה והזיכרון הורגים אותי, אני לא יודעת בכלל מה לעשות יותר עם עצמי.. אני עלולה להישבר בכל רגע למרות שחשבתי שאני חזקה. אני כן חזקה אבל אני לא יודעת עוד כמה זמן זה ישרוד.. תודה