הורים (במיוחד אמא) לא תומכים בהחלטה ובחלום, אומרת שאין לי כישרון. מה לעשות?

כבר הרבה שנים, מאז הילדות, שאני רציתי לעבוד בהייטק. אני עכשיו במגמת רובוטיקה. אבל, לפני כמה חודשים הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים; אני רוצה לכתוב סרטים ולביים, בהוליווד.
במשך כמה חודשים הסתרתי את זה מההורים שלי אבל בסוף זה יצא (לא מכיוון שרציתי, אלא בגלל נסיבות אחרות שהכריחו אותי לספר) וסיפרתי לאמא שלי ומיד לאחר מכן לאבא שלי (הם גרים בנפרד).
אבא שלי תמך ואמר שהוא תמיד ידע שיותר מתאים לי אומנות מאשר מדע, אבל הוא לא מאמין שאצליח ואמר ש"אני צריך להתכוננן לחיים בלי הרבה מותרות", אבל שאם זה מה שיעשה אותי מאושר הוא תומך בי.
אמא שלי לעומת זאת, היא אמרה: "מה זה השטויות האלה?", ן"רק שיצא לך הג'וק הזה מהראש!". האמנתי שאם אתן לה כמה זמן היא תתגבר ובסוף תתמוך, אבל כבר עברו כמה שבועות, והחלטתי לנסות ולהעלות את זה בשיחה, מה שהיא אמרה זה: "אין לך סיכוי להצליח כי אתה לא עילוי, אין לך כישרון".

זה מה שכאב. ה"אין לך כישרון". היא תמיד תמכה בהחלטות שהיו לי, ותמיד אמרה שככה היא תמשיך לעשות, אבל דוקא עכשיו, במשהו שכל-כך חשוב לי, היא החליטה שלא.

אני יודע שהסיבה שהיא לא תומכת בזה היא שהיא מאמינה שלא אצליח, ושכל מה שהיא רוצה זה שאני כן אצליח, ואחיה חיים אמידים. בגלל זה לא הייתה לי בעיה כזאת גדולה עם העובדה שהיא לא תומכת בי, זה רק מה שדחף אותי לעשות את זה עוד יותר; להוכיח לה, לשניהם, שאני כן מסוגל להצליח.
אבל, אבל הדבר הזה, שהיא מאמינה שאין לי כישרון, זה לא דחף אותי קדימה, זו הייתה מכה כואבת, כואבת מאוד. זו הייתה מכה שהשאירה סדק בלב.

אני רציתי לצעוק עליה, לצרוח עליה, לבכות, להעיף דברים לכל עבר. רציתי להראות לה כמה זה כואב המשפט הזה. אבל לא עשיתי את זה, כי זו לא הפעם הראשונה שאני כועס, רוצה לצרוח ולהעיף דברים, וזו גם לא הפעם האחרונה. אז ישבתי בשקט ולא אמרתי מילה.

אני לא יודע כבר מה לעשות.
אני יודע שאני לא הולך לוותר. אני בחיים לא הולך לוותר.
אבל זה היה יותר קל כשחשבתי, האמנתי, קיוותי, שהסיבה שהיא לא תומכת בזה היא משום שהיא חושבת שלהצליח בשוק הזה זה כמעט בלתי-אפשרי; היא צודקת, כמובן, זה באמת קרוב לבלתי-אפשרי, וכבר מזמן הכנתי את עצמי לאפשרות שאני אחיה חיים מאוד פשוטים בגלל זה; אבל לדעת, לדעת שהיא לא תומכת בי מכיוון שהיא חושבת, מאמינה, בטוחה, שאין לי כישרון...


"החיים עוד לפניך, אתה רק בתיכון!" - אני יודע
"אל תדאג, הם יבינו בסוף!" - אני רוצה
"אתה תצליח, אל תקשיב לה!" - אני מאמין
"הם צודקים, זה בלתי-אפשרי, תוותר!" - את/ה טועה


אני לא יודע מה לעשות, איך להתמודד איתם, במיוחד איתה. בבקשה, תנו עצה.