אני והוא הכרנו לפני שנתיים כמעט . הוא קטן ממני בשנה בצבא, הייתי אהבה ראשונה שלו , אמא ,אחות וידידה הכל ביחד צחקנו הרבה צעקנו הרבה פגענו הרבה . הזוגיות הייתה כ.כ עם הרבה צבע כמו שרבנו ככה ידענו גם לאהוב . הבעיות נוצרו כתוצאה מכך שכמו כל בחורה בישראל שמתעצבנת שחבר שלה עוקב אחרי בנות באינסטה , בעיית עצבים והתמימות שלו ! הבאתי לו את כל עולמי גם שהוא היה מעצבן אותי כ.כ תמיד היינו אומרים שאם נפרד אני והוא נחזור בעתיד . תמיד הייתי אומרת לו שהוא ילד מדיי בשביל שטובת לב כמוני תהיה איתו .הייתי עפה על עצמי ובצדק חבר שלו היו ממש מקנאים בו שיש מישהי שהיא אחותי אמא שלו וחברה שלו ביחד . לא חושבת שמישהי תכיל את כל הקשיים שיש לו בחיים והכל . מפה לשם נפרדנו לאחר שהוא הרגיש חוסר גבריות והוא אמר אני חלש מדיי ואני יותר מדי ילד בשביל להיות איתך . ותמיד הייתי אומרת לו בריבים אתה לא הז*ן היחיד שיש ואני אלך . היו לנו ריבים עמוקים אבל גם ידענו לצאת מהם . ואני מרגישה שבזבזתי רגש והיו לו מערכות יחסים לפניו ארוכות שגרמו לי לשאול את עצמי .. כמה עוד אני צריכה לעבור בשביל שיהיה גבר נורמלי ? היה לי מישו גדול ממני בעשור היה מישו שקרוב לגילי ודי די הלב שלי לא יכול להכיל אתזה כבר ! מבחינתי להביא ילד ולא לחשוב על אהבה יותר שלא יהיה גבר בסיפור .
שאני מביאה את הלב שלי זה עד הסוף כי גבר צריך לטפח ולאהוב ומה שאת משדרת לגבר ככה הוא מחזיר . מאוד כואב לי לא יודעת להרים את עצמי !
איך אני מרימה את עצמי? לא רוצה לחכות לגיל 30 ולהגיד הנה תכף האחד יגיע ועוד 10 שנים ייסגר לי למטה ? לא רוצה גם שהילד שלי יפול על אבא מפגר יצא לי לראות כבר איזה "גברים" יש גם בגיל 30!הפרידה הזאתי הביאה אותי להרבה מחשבות
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות