מישהו שיצאתי איתו בעבר וזרק אותי, מנסה לחזור לחיים שלי בכל דרך

בעבר הרחוק, אולי לפני משהו כמו 7 שנים, יצאתי עם מישהו לתקופה קצרה של כמה חודשים.
באותה תקופה הייתי ילדה תמימה שלא היה לה הרבה ניסיון עם בנים, ואיכשהו התאהבתי בבחור הזה (היום לא הייתי נוגעת בו עם לייזר כי הוא דוחה ת'שועלים)

בזמן שיצאנו הוא היה משחק איתי הרבה משחקים. פעם נתן לי להבין שהוא ממש בקטע שלי ופעם התעלם ממני וסינן אותי או ענה לי בקרירות, עד שהגיע מצב שיום אחד הוא לגמרי נעלם מהראדר והתאדה. פשוט לא ענה לי יותר לשיחות סתם ככה. בלי שום סיבה. (מה שנקרא על פי הסלנג האמריקאי- גוסטינג)
כנראה קצת ירד לו, או שהוא היה נעול על מישהי אחרת. בסדר, קורה...
אבל הצורה שבה הוא בחר לסיים את זה הייתה פשוט מגעילה ולא מכבדת.
פשוט התייחס אלי כמו לסתם אחת, למרות שלא הגיע לי כי אני בחורה מאוד איכותית (ויש הרבה שיעידו על כך).
באותה תקופה הייתי ממש שבורה מזה, והייתי בדיכאון של איזה כמה חודשים טובים.

בכל אופן, מאז עברו הרבה מים בנהר... צברתי ניסיון, התנסיתי עם גברים, למדתי להכיר את עצמי ופיתחתי אישיות יותר חזקה ומגובשת. כמובן שיחד עם זאת גם השתנה הטעם שלי בגברים, ואם פעם הייתי מחפשת את הגבר המאצ'ו-ערס-פרמיטיבי (כמו שהוא היה, וכמו שהוא עדיין...) היום אני מחפשת את הגברים הליברלים והנאורים יותר... שיהיו גם קצת חנונים עדיף.

לפני כמה חודשים אותו בחור החליט שהוא יוצר איתי קשר, והתחיל לשלוח לי הודעות בפייסבוק על כך שהוא היה טיפש, ושהוא מצטער, ושהוא יודע שאני בחורה טובה, שלא מוצאים הרבה כמוני ושהוא לא ידע להעריך את זה אז בזמנו, ובלה בלה בלה... ביקש הזדמנות שניה.
אמרתי לו בצורה יפה שאין לי כעס או טינה כלפיו, אבל שאני פשוט לא מעוניינת.

הוא המשיך במסע שכנועים ולא הרפה עד שנאלצתי פשוט לסנן אותו והפסקתי לענות לו. (קארמה איז אה ביצ'?)

אחרי אותה שיחה הוא התחיל לעשות לי לייקים בפייסבוק כמעט לכל התמונות שלי, גם תמונות משנים קודמות... אשכרה הלך לחטט לי בכל הפרופיל ועבר תמונה תמונה ועשה לייק.
מדי כמה ימים הייתי פותחת את הפייסבוק ומקבלת התראה ממנו על עוד לייק ועוד לייק. קצת הקריפ אותי, אבל נו שויין. התעלמתי.

אחרי חודש בערך הוא התחיל שוב לשלוח לי הודעות ושוב ניסה לשכנע אותי שאתן לו הזדמנות, ואמרתי לו שוב, בצורה יותר תקיפה שאני פשוט לא מעוניינת, ושיש לי רגש בכלל למישהו אחר וביקשתי שירפה. הוא אמר שהוא מכבד את זה, אבל סיים במשפט "שבסוף הוא עוד ישיג אותי"
בעיקר ריחמתי עליו, והפסקתי לענות לו.

אתמול הגעתי לחוג הקבוע שלי בחדר כושר. חוג שאני נורא אוהבת, וזה המקום היחידי בערך שעושה לי טוב בתקופה המבאסת שאני עוברת כרגע. המקום שאליו אני מגיעה בשביל להשתחרר ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמי...
נכנסתי לחדר ופתאום מה אני רואה מול הפרצוף שלי? את האידיוט הזה עומד שם ובוהה בי במבט של טמבל עם עיני עגל, מבסוט על עצמו עד הגג ומחייך חיוך ענק מאוזן לאוזן.
הוא ניסה להגיד לי שלום ולדבר איתי, אבל רק עניתי לו בקרירות היי בחזרה מתוך נימוס ופשוט המשכתי להתעלם.

כשראיתי את זה אני חייבת לומר שנורא התעצבנתי!!! למה מכל המקומות בעולם הוא היה חייב להירשם דווקא לחוג הזה?! מבין כלללל החוגים שקיימים בחדר כושר ומבין כלללל חדרי הכושר הקיימים הוא היה צריך להצטרף דווקא לחוג שאני נמצאת בו?
אין לי ספק שהוא עשה את זה בכוונה כי הוא ידע שאני הולכת לשם ועכשיו הוא כאילו מנסה להתקרב אלי דרך זה. כביכול לבנות את זה בהדרגה...
זה הרגיש לי סופר אוקוורד ומביך, והרגשתי את העיניים שלו בוחנות אותי במשך כל השיעור.

אחרי שהשיעור נגמר עזבתי מהר בשביל שלא ינסה לדבר איתי שוב, והרגשתי פשוט רותחת מעצבים.
מצד אחד לא בא לי עכשיו לראות את הפרצוף של הטמבל הזה כל פעם מחדש בשיעור, ולנסות להתחמק מהמבטים והנסיונות שלו לדבר איתי, ולהרגיש לא נינוחה בגלל זה. אבל מצד שני, זובי שאני אעזוב את החוג בגללו!

אני מרגישה כאילו מישהו עוין חדר לטריטוריה שלי ועכשיו הוא מנסה להשתלט עליה, וזה כל כך מעצבן אותי ואני לא יודעת מה לעשות.
מה לעשות???
להמשיך להגיע לחוג ולהיות מובכת ומעוצבנת כל פעם מחדש? או לנסות למצוא חוג אחר למרות שאת החוג הזה אני ממש ממש אוהבת?