לפני בערך חצי שנה אבחנו אצל אמא שלי סרטן השד. בתחילה, לא ידעו באיזה שלב המחלה, וחיכו לתוצאות של הבדיקות. ההורים שלי היו מאד במתח, וכל המשפחה שלי. הבעיה היא שאני לא הרגשתי שום דבר. בכיתי בכמויות, וכמעט כל דבר הביא אותי לבכי, אבל לא הרגשתי בלב שום מתח, או חרדה מהעתיד. רק המחשבה על מה שעובר עליה הכאיבה לי, ויותר מזה שום רגש. אחרי כמה ימים, כשהתוצאות הגיעו והתברר לנו שהמחלה כבר בשלב הרביעי, ושלח גרורות כמעט לכל מקום אפשרי, כאב לי ממה שהיא מרגישה, וגם הייתי המומה קצת, כי לא האמנתי שזה באמת יכול לקרות, אבל לא הרגשתי שום פחד או משהו דומה. כשאמא שלי מפחדת והיא שואלת אותי, רותם, מה יהיה איתי, אני כולי משתתקת, ולא יודעת איך להגיב, ואני מרגישה נורא שאני לא יודעת איך להיות שם בשביל אמא שלי.(אני הבת הגדולה שלה)
אותו דבר, שכשהייתי בת 12 אבחנו את אח שלי כאוטיסט, ואני זוכרת שבכיתי באמת הרבה(למרות שאז עדיין לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר) אבל לא הרגשתי עצב או משהו אחר. אני גם מאד לא רוצה שאמא שלי תדע שאני לא מרגישה כלום לגבי המחלה שלה, ואני חייבת לציין שאני מאד מאד אוהבת את אמא שלי, ותמיד הערכתי אותה כבן אדם. היא אמא מאד אוהבת וחמה ופתוחה, ואין שום סיבה שאני אהיה כזאת אדישה, כשאני כ"כ אוהבת אותה! אני מפחדת שאני בן אדם אנוכי ואטום, ויש לי כל הזמן נקיפות מצפון שאני אגואיסטית. זה נורמלי לא להרגיש במצב כזה, או שאני באמת אטומה? איך אני יוצאת מהאדישות הזאת?, אני רוצה להרגיש!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025