היה לי סיפור ארוך עם ההורים בתור נערה.
הם תמיד היו בטוחים שהיו יודעים מה טוב בשבילי, אף פעם לא הקשיבו, תמיד תקפו בביקורת, ביקורת ועוד ביקורת... ההורים שלי דחקו אותי לפינה וערערו את היציבות הנפשית שלי, הביאו אותי למצב של דכאונות, אובדנות ואפילו פגעתי בעצמי קצת.
הייתי במצב הזה במשך כמה שנים נוראיות והתגברתי על הכל, עכשיו אני בסדר אבל לא מסוגלת לראות את האנשים האלה כהורים שלי. אני בקושי מדברת איתם שיחות חולין.
הם רוצים לשקם את הקשר, טוענים שהם אוהבים אותי אבל אצלי? כלום. אני פשוט לא מצליחה למצוא ניצוץ קטן של אהבה כלפי האנשים האלה.
מעבר אליהם גם יש את אחותי, מאז שהיינו ילדות קטנות היתה ילדה אגואיסטית, אף פעם לא מתחשבת ונצלנית. אני לא מדברת על ילדותיות אלא על דפוסים קבועים בהתנהגות שהבהרתי לה שלא נעימים לי ופשוט לא אכפת לה, היא תמיד ממשיכה בשלה כי לה זה כן טוב.
שורה תחתונה, אלה המשפחה שלי ואני לא מרגישה שום אהבה כלפיהם.
זה קרה לעוד אנשים שלא אוהבים את המשפחה? מישהו יודע להגיד לי אם זה הגיוני ולגיטימי? אם זה בסך הכל מטענים שיחלפו עם הזמן או שבאמת יכול להיות שאני פשוט לא אוהבת אותם?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025