רע לי, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי

היי, אני מזהירה מראש שזה יהיה ארוך, אני פשוט מיואשת ואני חייבת לפרוק את זה.
אני יודעת שככל הנראה זה לא יעזור, יש הבדל ענק בין דיבורים למעשים, ואני אף פעם לא הייתי בנאדם מעשי מדיי, אף פעם לא הייתי טובה בלקום, לעשות ולשנות..
אבל אני פשוט חייבת, אני באמת מתוסכלת ולא יודעת איך להתמודד עם כל העצב והתסכול שאני מכילה בתוכי. תודה רבה לכל מי שיקרא, זה אומר המון.
בת 17, בתיכון ב-י"א כרגע ואני בחורה פסימית, מתוסכלת שחושבת יותר מדיי ולפעמים לא מסוגלת להתמודד עם כל הכאב והשנאה שמתפרצים מתוכי כל כמה זמן.
אני תמיד מסתכלת על החיים שלי מהצד, ואני חושבת, אלוהים איזה בזבוז. אני שונאת את עצמי, שונאת את המראה שלי, שונאת את האישיות שלי, שונאת את הקיום שלי. לא ברמה אובדנית (אני לא חושבת על התאבדות), אבל ההערכה העצמית שלי שואפת ל-0.
אני מרגישה חסרת ערך, לא אהובה, לא רצויה. תמיד היו לי בעיות חברתיות בכל המסגרות שהייתי בהם, תמיד נאלצתי להסתפק במעט (ואני מעריכה, באמת שכן), תמיד נאלצתי להסתפק בלהיות פחות ממוצעת (לפי ההרגשה האישית שלי).
תמיד עבדתי קשה בשביל להשיג דברים, שום דבר לא בא לי בקלות. במקרה הכי טוב אני מצליחה קצת אחרי מאמצים רבים, במקרה הגרוע (שקורה בזמן האחרון יותר מדיי פעמים), אני מפשלת, כל העבודה הקשה נזרקת לפח ואני יוצאת מפסידה: כמו תמיד.
לא ממזמן גיליתי אצלי נקודה רגישה שלא ידעתי על קיומה: משפחה. כשהייתי קטנה הייתי רגילה לקבל המון אהבה מהמשפחה המורחבת, עם השנים זה השתנה ועכשיו? אני מרגישה לא רצויה בכלל. האשימו אותי בניתוק הקשרים והקרירות, האשימו אותי כמו שתמיד מאשימים אותי. בכיתי והפנמתי, ועכשיו אני כמעט בטוחה שאני אשמה. תמיד אני אשמה בהכל.
אני אשמה באופי המסריח שלי (ככה אבא שלי טוען לא מעט פעמים), אני אשמה במראה המגעיל שלי (ככה המוח שלי טוען), אני אשמה ביכולת העקומה שלי לתקשר עם משפחה וחברים, אני אשמה בחוסר ההצלחה שלי בלימודים לא משנה כמה אני משתדלת ולומדת, אני אשמה בהכל..
כשהייתי יותר צעירה חשבתי שכשאגדל אמצא אהבה שתרים אותי על הרגליים, אבל אפילו לזה אני לא קרובה.. לא יודעת כבר מה לתקן אצלי, עד כדי כך אני לא בסדר?
שום דבר לא הולך לי בחיים האלה, ואני מוצפת ברחמים עצמיים.
אני מנסה לשכנע את עצמי לקום ולעשות, לחזק קשרים, לצאת קצת יותר, לנשום אוויר, להכיר עולם, לשנות גישה.. אבל שום דבר לא עובד. ואני מוצאת את עצמי יושבת לבד בחדר על המחשב, מתנחמת בסדרות או ספרים, בוכה עד שאין יותר כוח או עד שנגמרות הדמעות.
פעם הייתי ריקה, עכשיו אני מלאה בכאב ושנאה. אני מוצפת ברחמיים עצמיים שלא מועילים בכלום.
חברה אחת יודעת על כל המצב הזה, והיא באמת משתדלת לעזור והיא אפילו מבינה אותי יותר ממה שכל אחד אי פעם הבין, והיא באמת מנסה לעזור לי להעריך קצת יותר, אבל בחיי שאני לא מצליחה..
לא מצליחה כלום, כבר אמרתי?
אני פשוט מתוסכלת, לא יודעת מה לעשות, החיים שלי תקועים ואין שום אור בקצה המנהרה.. מרגישה כאילו אני יושבת קשורה לכיסא בחושך.
מה עושים?? שום דבר (ובאמת שניסיתי כל מה שאני מסוגלת לעשות) לא עובד.. אני מיואשת.

מצטערת על החפירה, אני פשוט מתוסכלת..
היום זה יום ההולדת שלי לצורך העניין ודווקא אתמול והיום שקעתי לתסכול מהמצב..