אז ככה, אני וחבר שלי שנינו באותו גיל (19), ואנחנו כבר 4 שנים ביחד. אני באמת אוהבת אותו ממש וגם הוא חזרה, אנחנו מכירים אחד את השני בצורה הכי טובה שיש ומאוהבים עד השמיים. במרץ האחרון, הוא התגייס להיות לוחם. אני תמיד בגישה שיעשה מה שטוב לו וזה מה שהוא רצה.. כולם אמרו לי שאני אתרגל ליציאות שלו והכל בסדר, עברו חודשיים שזה גם לא הרבה ממש אבל אני באמת מרגישה שזה בלתי אפשרי (לפרוטוקול- הוא היה איתי בכיתה, אני רגילה לראות אותו כל יום). אני באמת נשברת מבפנים זה קשה מדי. אני גם עוברת הרבה דברים בבית (תמיד עברתי, הוא מודע לכל הבעיות שיש לי בבית) וקשה לי עם העובדה שחברות שלי פה בשבילי, ידידים שלי פה בשבילי, אבל מי שאני הכי רוצה שיהיה בשבילי פשוט לא פה.. אומרים שאם האהבה חזקה מתגברים על הכל, אבל אני באמת מרגישה שאני כל יום נשברת קצת יותר, יש ימים שאני מרגישה מיואשת, שאני נכנסת לדיכאון רציני, לא רוצה לעשות כלום בכלל ומתחרפנת.. אבל גם לא אפרד ממנו או משהו כי אני פשוט לא מסוגלת, אני ממש אוהבת אותו. גם עד שהוא חוזר בסופש ואני מחכה לזה (הוא חוזר 12 2) אז למשל עכשיו כשהוא חזר הוא רוצה לצאת עם חברים מהמחלקה באחד הערבים. אני אף פעם לא הייתי מהבנות ש״לא מסכימות״ או כועסות, תמיד היינו פתוחים וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, לא חשבתי שזה יגיע למצב שזה מתסכל אותי פשוט שהוא יוצא איתם, ואני לא יודעת אפילו אם להגיד לו על זה משהו- כי אני באמת לא רוצה לצאת מהבנות המגבילות.. אני באמת מרגישה מתוסכלת מכל הסיטואציה ואין לי מה לעשות!! מרגישה כאילו אנחנו לא באמת ביחד למרות שכן, מה עושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025