דיכאון לימודים כבד, מה אני יכול לעשות?

שלום לכולם,
אני סטודנט בן 25,לומד הנדסת מכונות באחת המכללות היותר מוצלחות בארץ...
כרגע אני בשנת הלימודים האחרונה וממש באוגוסט מסיים ללמוד.

לצערי בתקופה האחרונה נכנסתי למשבר עמוק ביותר - אני לא מצליח לעמוד בעומס , אני מדוכא עד רמת חוסר חשק להיות פעיל בחיי היום יום, אני סובל מקושי כלכלי וקושי נפשי נוסף שמתבטא לפי כל התסמינים כדיכאון שלא קשור ללימודים - משבר שנובע מתוך כמה דברים כמו למשל פרידה לפני 3 חודשים מהחברה אחרי 3 וחצי שנים יחד , משבר יחסים עם ההורים ותחושה כללית רעה.

אני יודע שאני ממש לקראת הסוף של הלימודים ובכל זאת העול שאני מרגיש על כתפיי פשוט גורם לי לחוסר תיאבון , נדודי שינה ועצבנות יוצאת דופן.
אני קם בבוקר עם תחושה איומה ונוראית כאילו חרב עלי עולמי , בהתקף חרדה עמוק מאד.
לצערי היה לי חלום לעסוק בתחום שנפסל על הסף מכל מיני פרמטרים (אין קשר לרצון או התמדה - אלא פשוט עובדה שלא ניתנת לעשייה בפועל) ולכן הלכתי על אלטרנטיבה שסיקרנה אותי כמו הנדסת מכונות.
כיום הנושא מעניין אותי במידה מועטה - אני לא נהנה ללמוד אותו והוא לא מסקרן אותי.
אני מסתדר מבחינה חברתית עם חבריי בלימודים אך מנגד יש לי קושי עז לקבל את "השחצנות" מהרקעים השונים , בנוסף רוב הסטודנטים "מתחרים" בצורה קיצונית זו בזה דבר שמלחיץ אותי ומעיק עליי מאד כמו בכל מקום (בשירותי הצבאי ביחידה מובחרת הרגשתי את אותה הבעיה - מזלי הגדול ששם הרגשתי שיש לי חברים אמיתיים שבסופו של דבר נלחמים יחד בניגוד ללימודים).
חשוב לציין שלמרות הלחץ הרב הצלחתי להוציא ציונים גבוהים ביחס לשאר הקבוצה.

בנוסף ללימודים אני חווה משבר קשה בחיים כתוצאה מבעיה אסטטית שפוגעת לי בדימוי העצמי, אני מתווכח המון עם קרובי, הלימודים פשוט פוגעים לי בחיים ואני סובל מחרדות לגבי העתיד כמו למשל האם זה מה שאני רוצה לעשות כל חיי ;
גולת הכותרת היא הפרידה מבת זוגתי שבגדה בי לקחתי את זה מאד קשה אך בכל זאת ניסיתי להתגבר ואני חושב שגם אני בכיוון הנכון.

אני מנסה לטפל בעצמי בגישות מעניינות כמו למשל טיפול בנשימות או העמקת המחשבה שהכל בחיים עובר אבל אני מרגיש שהמצב אצלי קיצוני.
אני מרגיש כאילו אני בתוך רכבת הרים שנוסעת מהר ומאבדת שליטה.

אנשים רבים יגדירו אותי כאדם השמח והפעיל ביותר שראו בחייהם - מה שהם לא רואים זה את ההתפרקות האדירה בלילות וכשאני לבד , את הבכי ואפילו מחשבות אובדניות קלות שעוברות מהר מאד (אני מתאפס על עצמי מהר ובעניין הזה בשליטה עצמית , לולא הייתי מרגיש שיש איתי סכנה הייתי פונה מיד לאחד הקרובים שלי - ואני מבין שחיי לא שווים שום מחשבה של פגיעה בעצמי).
חשוב לציין שעברתי הרבה דברים קשים בחיים שאחרים לא עברו ואני מרגיש שהכל מתנקז לתקופה הזו.

הייתי שמח לשמוע דעות - האם באמת מחשבה על פרישה בשלב ככ מאוחר היא הגיונית לאור העובדות?
האם מדובר בדיכאון המצריך טיפול בתקופה הקרובה - ואם כן האם קופות החולים משתתפות בהוצאות פסיכולוג?
הייתי שמח לשמוע חוויות אמיתיות של אנשים שעברו תהליך כמוני וכיצד התמודדו איתם בצורה איתנה.

תודה רבה לכולם מראש ומקווה שבעתיד עוד אצחק הקשיים הללו.