שלום רב.
אני נשוי 4 שנים ומכיר את אשתי כ-6 שנים.
לאחר החתונה גרנו כשנה בדירה שכורה ולאחר שלא התאים לנו הבית חזרנו לגור זמנית לגור אצל הורי אשתי הגרים כשעה וחצי נסיעה ממקום עבודתי. כמה חודשים לאחר המעבר אשתי נאלצה להתפטר מעבודתה וכחודשיים לאחר מכן הוריה חלו במחלות שהותירו אותם סיעודיים. הם לא רוצים שום עזרה מאף גורם והדבר גורם לאשתי לא לצאת לעבודה ולהיות המטפלת הצמודה שלהם 24/7. כל הוצאות הבית למעט חשמל וארנונה משולמים על ידנו ואשתי לא עובדת. הדבר הכניס אותנו לחובות כבדים. אני עובד כ-18 שעות ביממה ונוסע בדרכים כארבע שעות מדי יום לעבודה וממנה בגלל המרחק מבית הוריה לעבודתי. נמאס לי מהמצב ואנחנו רבים ומתווכחים כל הזמן וכשאני דורש ממנה שנעבור לבית משלנו באזור שקרוב לעבודתי היא לא מוכנה לשמוע וטוענת שהמצפון שלה לא מאפשר לה להפקיר את הוריה הזקוקים לטיפול. הצעתי לה שהוריה ואנחנו נעבור לבתים נפרדים באזור העבודה שלי ושהיא תהיה לצידם מהבוקר עד הערב ולאחר מכן תגיע לביתנו לישון איתי בלילה. היא לא מוכנה לסגת מה-24/7 הטוטאלי סביב הוריה. כל הזמן אומרת שאם לא מתאים לי אז שניפרד וטוענת שאני לא מעוניין בילדים משותפים איתה. (בשביל מה להביא ילדים כשהיא עסוקה בטיפול בהוריה סביב השעון ואין לה זמן אפילו לבעלה).
היא טוענת שקודם כל ההורים שלה וכל דבר אחר כולל אני לא משתווה בכלל להוריה. מדוע אני חייב "להמתין" שהוריה ילכו מן העולם בכדי להרגיש ולדעת שאני במקום הראשון בעיני אשתי?
אשתי היא בת יחידה. מבקש את עצתכם. תודה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות