אבא שלי והנגיעות שלו, אני משתגעת! כל פעם שאנחנו נפגשים הוא ימצא דרך לגעת בי

לא יודעת מה לעשות או לחשוב, זקוקה לעזרתכם.

הקדמה:
הוריי גרושים, שניהם נישאו בשנית.
הקשר עם אבי היה בגלים לאורך השנים. כשהייתי צריכה אותו הוא לא היה שם בשבילי, כשלא הייתי צריכה אותו הוא הציף אותי ונכנס לתוך חיי באובססיביות בתדירות יומיומית תוך כדי שהוא נואם כמה הוא תמיד שם בשבילי ו"איזה מזל שיש לי אבא כמוהו." לא מצפה ממנו כבר שנים לכלום ועדיין הוא מצליח לאכזב אותי בכל פעם מחדש.

הוא מאוד מנסה לקיים איתי סוג של קשר רציף, כעת שיש לי משפחה, להנות מנכדיו וכו'..
רוב חיי הוא הטיח בי האשמות, ירד עליי ביקר אותי וראה בי אכזבה מהלכת. הוא מכיר בזה וחש חרטה מסויימת.

כעת לעניין.. כל פעם. אבל כ-ל פעם כשאנחנו נפגשים, לא משנה כמה אנשים נוספים יש בסיטואציה, הוא ימצא דרך כלשהי לגעת בי מגע לא נעים.
או שהוא ישלח יד לפתע לסדר לי את השרשרת ועל הדרך יגע לי בחזה.
או שהוא יחבק אותי עם יד אחת מלפנים שנשענת לי על החזה.
או שהוא ינשק אותי לפתע נשיקה פולשנית ותוקפנית בעורף.
איכשהו הוא גורם לכל אלו להראות מאוד אלגנטי, אומר משהו משעשע תוך כדי, כמו איזה עניין של מה בכך.
הנשימה שלי נעתקת. אני רוצה לדחוף אותו ולצעוק עליו אבל אני אראה כמו משוגעת.
הוא גם תמיד נהנה להוציא אותי אדם חסר פרופורציות רוב חיי.
אני מבלה את רוב זמני בנוכחותו בחישוב איך לנסות להמנע ממגע פולשני.
יש לו גם אישיות מאוד מתערבת ופולשנית

תשמעו, קשה לי מאוד להודות בזה
יש לי זכרונות כלשהם בגוף ממנו מהילדות.
הגוף שלי זוכר דברים לא טובים ממנו ואני לא זוכרת ולא יודעת מה.
אני כן זוכרת שבגיל ההתבגרות כשהיינו באוטו וישבתי לידו הוא היה מלטף לי את הירכיים ותמיד עלה יותר מידי למעלה.
כאילו בטעות, בגלל הנהיגה.
הרגשתי אז ככ רע עם עצמי-
שאני " חושבת דברים רעים על אבא שלי"
ועד היום אני מרגישה אשמה בכל פעם שאני חושבת על הסיטואציות האלה.
אחת לכמה זמן הוא עושה משהו שמחרפן אותי ואני מנתקת ממנו קשר לתקופה.
כשהקשר ממנו מנותק אני מרגישה כמו אדם חופשי.
ואז מתחיל המצפון... גם מצידו, גם מצד המשפחה שלו, " כמה הוא אוהב ומתגעגע אלייך קשה לו מאוד" וגם מצידי,שמרגישה כמו מניאקית.
אם אני מנתקת אותו לצמיתות מחיי אף אחד לא בדיוק יבין למה, הוא יספר לכולם שאני "עוברת תקופה קשה" ויוציא אותי משוגעת .

יש איזה מקום בתוכי שיהיה לו חבל שהילדים שלי לא יכירו את סבא בחייהם ואת ילדיו שהם דודים חורגים, קשה לי לחשוב על עצמי בתור האנשים האלה שמנתקים קשר עם המשפחה שלהם, זה דרמה שלמה.
כולם תופסים ממנו איש משפחה למופת ואבא אוהב שרק קונה וטורח עבור המשפחה שלו.
משתגעת.
נמאס לי להיגעל מחיי ולהמשיך להדחיק למען איזה שקט תעשייתי, שנים אני רוצה ללכת להיפנוזה, לברר איזה דברים ותמונות שקשורות בו המוח שלי מסתיר ממני
אבל ממש מפחדת מזה.
מיותר לומר שאני ממש אבל ממש לא מתכוונת לשתף אף בן משפחה בעניין.
גם ככה אני מרגישה כמו איזה מטורפת שמדמיינת דמיונות שווא, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר עם המגע הזה.
זה מכאיב לי בנפש.
מה לעשות???????????