אמא שלי סיפרה לי שהיא יוצאת עם מישהו, למה זה כל כך מפריע לי? מפחדת לריב איתה בגלל זה

היי, אני חושבת שקצת רקע יעזור:
לפני כמעט שנתיים ההורים שלי התגרשו, זה לא היה מפתיע בשבילי בכלל, תמיד ידעתי שזה יקרה.
הגירושים שלהם היו אחד מהדברים הטובים אבל עם זאת קשים שקרו לי בחיים, כשאבא שלי עבר דירה הייתה מן תחושת הקלה כזאת כי סוף סוף הם לא יריבו כל הזמן.
אחרי הגירושים קיבלתי יותר חופש לעשות מה שאני רוצה, ההורים שלי נתנו רק לי את האפשרות להחליט איפה אני ישנה כי הדירה של אבא שלי צפופה מאד, וקשה לי להיות שם עם כל האחים שלי (אני בכורה מחמישה אחים, שני ובנים ושתי בנות חוץ ממני), אז ככה יוצא מצב שאני ישנה אצל אבא שלי רק בסופי שבוע שלו אבל עדיין רואה אותו כי הוא גר מאד קרוב.
עכשיו לעיקר:
תמיד אמא שלי אמרה לנו שהיא אחרונה מבין שניהם (אמא ואבא שלי) שתצא עם מישהו, היא אמרה שהיא לא פנויה לזה רגשית.
ובזמן האחרון הייתה לי הרגשה שהיא יוצאת עם מישהו, היא הזכירה "ידיד" וסירבה להגיד מי הוא או אפילו קצת פרטים עליו, שמתי לב שהיא מכבסת יותר סטים תואמים מיוחדים של הלבשה תחתונה, והיא התחילה לצאת המון ולהגיע מאד מאוחר בלילות. כמו שאמרתי, היו לי "חשדות" שהיא יוצאת עם מישהו אבל לא ייחסתי להם חשיבות בגלל מה שהיא תמיד אמרה לנו.
ואז, לפני כמה ימים היא ישבה איתי לשיחה וסיפרה לי שהיא התחילה לצאת עם מישהו, שזה היה שוק בשבילה ושהיא בחיים לא חשבה שזה יקרה, היא אמרה שהיא סיפרה לי את זה בגלל שאני נשארת יותר לבד בבית ולאחרונה לא ישנתי בלילות כמעט, בגלל שהיא הייתה חוזרת מאוחר ואני הייתי מחכה לה שתחזור כי אני מפחדת לישון לבד. היא גם אמרה שבלילות האחרונים הא לא נשארה איתו בגלל שאני מפחדת לישון לבד והיא לא רוצה להשאיר אותי לבד. (גם כשאני עם האחים שלי בבית אני מפחדת ללכת לישון ואם אני כן נרדמת זה רק כשיש לידי סכין מטבח ענקית וגם זה לא כל כך עוזר), חשוב לי להגיד שאני לא חרדתית בכלל בדרך כלל.
עוד משהו זה שהיא סיפרה רק לי את זה וביקשה ממני לא להגיד לאחים שלי או לאבא שלי כי היא לו רוצה לעשות לו רע או עצוב.
מאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה, אני לא יודעת מי הוא בכלל (אין לי אפילו את השם שלו), מוזר לי לחשוב על אמא שלי עם מישהו או במערכת יחסים. מה שהיא אמרה לי לא יוצא לי מהראש, אפילו חלמתי על זה בלילה, חלמתי שכעסתי עליה מאד בגלל זה.
אני אפילו לא יודעת מה אני חושבת, לדעת שהיא יוצאת עם מישהו מציק לי ומעיק עליי, אבל אני כן מרגישה סוג של כועסת או מבואסת או מאוכזבת.
ואני לא יודעת למה!
אני מכירה המון ילדים להורים גרושים ולכל אחד יש סיפור יותר הזוי מהשני על בני ובנות הזוג של ההורים שלו אבל התגובה הראשונית שלי הייתה שאני סומכת עליה שתצא רק עם אנשים נורמליים ולא מטורפים, אני יודעת שהיא תשמור על הראש שלה במקום, ואם היא איתו זה אומר שטוב לה איתו, והיא חכמה ואני סומכת עליה ועל שיקול הדעת שלה.
אבל זה כן מציק לי.
גם רבתי איתה כשהיא חזרה הביתה, אחרי יומיים שלא ראיתי אותה
(היא הייתה איתו בערב יום העצמאות וישנה אצלו כנראה, אני לא יצאתי כי אין לי כל כך עם מי, ונשארתי בבית לבד, גם לא יצאתי עם המשפחה ביום העצמאות עצמו כי לא היה לי כח לתקשר עם אנשים. - אז ככה יצא שהייתי לבד יומיים).
אני באמת עובדת עצות, אני לא יודעת מה לעשות, זה לא מהדברים שהייתי רוצה לדעת לפני כולם, המחשבה עליהם מציקה לי מאד ואני מפחדת לכעוס עלייה או לריב איתה עוד פעם בגלל זה.
למה זה כל כך מפריע לי? אני אמורה להיות שמחה בשבילה, יש לי ראש על הכתפיים ואני יודעת לא לשפוט אנשים לפני שאני מכירה אותם אבל אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת יותר, למה?
מה אני עושה במצב כזה?
מדברת איתה?( אני לא רוצה לצאת אגואיסטית)
מתעלמת מההרגשה המעיקה הזאת?
אני פשוט מרגישה שהעניין הזה יושב לי על הלב ממש.
פשוט קשה לי עם זה ואני מרגישה רע שקשה לי עם זה.
אני באמת מצטערת שזה יצא כל כך ארוך ותודה רבה אם קראתם עד לפה