אני בן אדם מאוד אופטימי שתמיד מסתכל על הצד החיובי בכל דבר, אבל לאחרונה אני פשוט לא מסוגלת.
כל כך מאסתי מלקום כל בוקר לבית ספר בהרגשה שאף אחד לא מתעניין בי, נמאס לי שאני צריכה לזייף שאני נהנת עם אנשים בבית ספר כדי לא להיות לבד, נמאס לי להיות עם האוזניות בהפסקות בזמן שאני יודעת שיש לי כל כך הרבה להציע... אני כל כך אוהבת לרקוד, זה החלום שלי וזה האהבה שלי בחיים זה מה שמחזיק אותי בחיים. נמאס לי שאני משקיעה את כל הזמן שלי בלרצות אנשים כדי שהכל יהיה בסדר, שלא יהיו לבד, שלא יחסר להם דבר, שיעלה להם חיוך על הפנים, ובסוף? אני זאת שנשארת פגועה, שאף אחד לא דואג לה. לא שאני לא יכולה לדאוג לעצמי כן?
נמאס לי שדורכים עליי ולוקחים אותי כמובן מאליו כל פעם מחדש. שמסננים אותי.
בנים שרצו לצאת איתי אבל התחרטו ברגע אחד כי ״את יפהפייה וילדה כזאת טובה באמת, אבל אני מעדיף מישהי רזה יותר״, והעדיפו את החברה הכי טובה שלי כי היא כזאת כובשת ורזה ומחוטבת. לא שאני לא...
תענו לי אתם, מה אמורה לחשוב נערה בת 17 כאשר בן מעדיף מישהי רזה יותר? מה היא אמורה לחשוב? למזלי אני מספיק חכמה כדי לא ליפול להרעבה עצמית אבל אני לאחרונה כל כך אבודה. באמת
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות