מרגיש נבגד וחסר טעם לאחר שאבדו לי שלוש שנים מהחיים בהם לא חייתי

אוקי ככה,
אני כותב בשביל לפרוק ובעיקר לשמוע חוות דעת על המסלול שעברי ועצה לדרך מהאנשים כאן אז אני אשמח לכל תגובה אפשרית.
אני תלמיד י''ב ועברו עלי שלוש שניים נוראיות.
בתחילת דרכי הייתי אדם ממש אופטימי ושמח, תלמיד מצטיין ,נגן ,וספורטאי מדהים (ייצגתי את המדינה במספר תחרויות בין לאומיות) ועוד מספר תחומי עניין ומוקף באנשים חלקם קרובים חלקם פחות אך אף פעם לא הייתי לבד (ואני לא אומר את זה ממקום של יהירות או שחצנות והלול עצמי שכן אני מודע עד כמה קשה עבדתי בשביל להגיע לדברים האלה ולא נחתי לדקה) והכל השתנה כשנכנסתי לקשר שנמשך שנתיים עם ילדה דיכאונית ומהר מאוד הפך לקשר מתעלל כלפי והביא להדרדרות בלימודים,פרישה מעיסוק בספורט והתרחקות מחברים בגלל שרציתי לתמוך ולעזור לאותה ילדה אך בשלב מסוים הגעתי גם למצב של דיכאון כבד עד לרמה של לא להיות מסוגל לקום בבוקר לבית הספר ולהפסיק לנהל תפקוד יום יומי תקין אחרי שנתיים החלטתי שאין לי יותר מקום בקשר הזה לא משנה עד כמה הייתי רוצה שדברים יהיו אחרת.
נפרדתי ממנה .
היא ניסתה להתאבד בעקבות הפרידה (נעצרה בזמן על ידי המשטרה) אך הדבר לא שינה את החלטתי (אולם כן ליוויתי אותה בתהליך עד לרגע שהגיע לאשפוז וידעתי שהיא מקבלת את הטיפול שהיא זקוקה לו).
עברו חודשיים בלא קשר בתקופה הזאת הייתי ממש רגיש פגוע ולא יציב וניתקתי קשר עם רוב חברי (חלקם היו חברי כבר 8 שנים) בגלל שהרגשתי שלא אכפת להם ושהם ממש אינטרסנטים וזה לא סוג החברים שאני רוצה שיהיו סביבי (בדיעבד הגזמתי ואם הייתי יכול לא הייתי עושה את זה מנק' המבט שלי היום).
אבל לא עצרתי ושקעתי ברחמים עצמיים (יותר מידי),ניסיתי להכיר אנשים חדשים לחזור לספורט בו עסקתי וגם להכיר פה ושם מישהי חדשה .
הדברים התחילו להשתפר הכרתי חברים חדשים אולם כשניסיתי לחזור לספורט בוא עסקתי נפצעתי בפעם הראשונה שהתאמנתי והפציעה עצרה ממני להתאמן בכל סוג של ספורט בלא ניתוח דבר ששבר אותי והכניס אותי למצב של דיכאון ודימוי עצמי די נמוך מכיוון שלא הייתי מרוצה מהגוף שלי אך לאחר תקופה קצרה מצאתי חברה חדשה (לאחר תקופה של חודשיים) , ממש התאהבות ממבט ראשון נהינו ביחד לאחר מפגש של יומיים שבהם פשוט הינו ביחד (סוג של סמינר) ולווה לאחר מכן בשבועיים של שיחות אל תוך הלילה שיכולו להימשך אפילו חמש שעות אל תוך הלילה ולא הייתה לנו בעיה להגיד בלב שלם שאנחנו אוהבים אחד את השני (הינו דומים בכל דבר אפשרי) הבעיה באותה חברה הייתה שהיא הייתה חברה מעיר אחרת (מרחק של שעתיים נסיעה לכל כיוון והיא לרוב לא יכלה לבוא אלי בגלל ההורים שלה או לישון אצלי לכן לרוב אני הייתי ישן אצלה בסופשים) ועדיין לא התגברתי על החברה הקודמת (היא פגשה אותי כמה ימים לפני שנהינו זוג (עם החברה החדשה) והתנשקנו אולם ניתקתי איתה קשר באותו הרגע..
הקשר היה אוהב חם ממש התאהבות ראשונה (היינו הראשונים אחד של השני מבחינה של סקס) ולא הייתי מושלם ואני לא אטען לדקה שהייתי אך אני אדם שהוא די גנטלמן ורומנטי אוהב ואכפתי והרעפתי עליה אהבה וחיזורים בלא סוף ואדם די חזק מבחינת אופי שלא אכפת לו מה הסביבה תגיד..
והקשר החזיק ארבעה חודשיים אך כנגמר שלב ירח הדבש והתחילו להופיעה צרות בחיים שלי והיא לא הצליחה לתמוך בי יותר מידי וכנראה שגם אני לא בה והתחיל התרחקות רגשית והשיא הגיעה כאשר אמא שלי קיבלה התקף לב (לא בפעם הראשונה) ולא זכיתי שום יחס מצד בת הזוג שלי, לפחות לא יחס שציפיתי לקבל ממשהי שאני נותן בשבילה הכל (כן הייתי בתקופה קשה ולא היה לי הרבה להציע אבל נתתי את כל מה שיכולתי בין אם זה זמן בין אם זה נסיון להיות תמיד שמה בשבילה ולהתגבר על המרחק ולהגיע מתי שרק ביקשה אם היא הרגישה רע או קרה משהו) אז החלטתי להיפרד ממנה באותו הערב אך לא באמת רציתי שניפרד רציתי בסהכ לקבל ממנה התייחסות (שהערתי לה לגביה הרבה פעמיים ושאני מרגיש שהיא חסרה מהצד שלה) ואכן קיבלתי והיא ממש ביקשה שלא ניפרד ושאני לא יעשה לה את זה וכמובן שלא נפרדתי שכן הזעקה שלי הייתה ממקום כואב ולא ממקום של רצון אמיתי להיפרד...
הדברים לא השתפרו ולאחר שבוע היא החליטה להיפרד ממני בהודעת וואטסאפ בטענה של ''אנחנו לא מתאימים'' ''ואני לא אומרת שאתה רע אבל אין בך מה שאני צריכה בבן זוג''
הדבר שבר אותי
ולאחר עוד שבוע היא כבר הייתה עם אדם אחר ואני נשארתי לבד לאסוף את השברים שלי.
שקעתי לתקופה של חודשיים של כלום , הייתי שבור איבדתי אדם שאהבתי כל כך שכנראה איבד ממני משיכה שכן לא הייתי מספיק חזק (אני יודע שחטאתי ואיבדתי במהלך הקשר מסיבה כזאת או אחרת הרבה פקטורים חשובים שהפכו אותי למושך מלחתחילה).
חודשיים מלאיים בבכי בדידות ותחושת חוסר עוניים (במשך ארבעה חודשיים חיי החברה שלי היו בעיר של החברה שלי שכן נהייתי חבר טוב של כל מי ששמה ובשלב מסוים נהייתי חבר יותר טוב שלהם ממה שהיא הייתה אך הדבר הוביל להתרחקות מהחברים בבית) ובעיקר מחשבות אובדניות ואני אפילו לא זוכר או שמתי לב שעברו חודשיים מרוב שהייתי סוגר בבית בתוך עצמי ואבוד במחשבות של מה הייתי יכול לעשות שונה או כמה טעיתי או עד כמה אני עצוב שאיבדתי אותה...
הדבר ששבר אותי מכול הוא שהדבר לא תלוי בהחלטתי שאני לא יכול להשתפר לתקן או להחזיר את הגלגל לאחור.. פשוט טעיתי... ועכשיו המחיר נגבה ..
לא היה לי רצון לחיות וכל כך רציתי פשוט למות שכן גם אם חייתי הרגשתי כבר מת בלא יכולת לזוז ולרוב משותק למיטה...
ככה עברו חודשיים והגעתי למסקנה שאני ממשיך בחיי או מתאבד ושאני לא יכול לשאת בכך יותר .
ערכתי עם עצמי דיון אמיתי ושקול והגעתי למסקנה שאין טעם בחיים אולם גם אין טעם במוות ושפתרון סופי הוא לא התשובה לבעיה זמנית שכן אין כלום במוות כפי שאין כלום בחיים והחלטתי שאין לי בעיה למות אולם אם אמות אמות תוך כדי ניסיון להשיג את חלמותי ותוך כדי לחימה על מה שאני מאמין בו שכן הרי עם המוות הוא חסר משמעות אין דבר אשר מקביל את האדם ואילו אותו פחד של חוסר הידע של מה נמצא במוות ועצם העובדה שכל אדם הולך למות בסופו של דבר הוא הדלק לפעול לפני שיהיה מאוחר מידי (בקיצור פיתחתי תורה לפיה אני אמור לנהל את חיי) ועל כן הרעיון של המוות ירד מן הפרק והגעתי למצב שקול בחיי.
אך לאט לאט ההרגשה של הכלום והחוסר טעם מתחילה לחלחל שנית... אולם לא ממקום היסטרי כואב ומוצף רגשות אלה ממקום מבין והגיוני...
אולי אני עכשיו מנסה לדבר עם אנשים חדשים וחזרתי להתאמן (לאחר חצי שנה של פזיוטרפיות )גם זה במינון ולהשקיע בעבודה והתנדבות
אני באמת לא יודע מה לעשות...
בשבוע הקרוב אני עתיד לעבור ניתוח שיחזיר את הרגל שלי למצב הקודם שלי אך רק לאחר תהליך שבו חודש קודם לא אוכל לדרוך על הרגל בכלל (כשבועיים מרותק למיטה) ואחר כך עוד תקופה של קביים ורק לאחר 7 חודשים אחזור למצב ה''טבעי שלי'' ובתקופה הזאת (לפחות הראשונה) לא אוכל לא להתנדב לא לעבוד (מרבית התקשורת שלי עם אנשים היא עם חברים מהעבודה כרגע) לא להתאמן ולא להגיע לבית הספר וזה עוד ניחא ....
החלום שלי מילדות היה להגיע לסיירת דובדבן/עוקץ שזאת הסיבה העיקרית שבגללה שבירת הרגל מוטטה אותי שכן ידעתי שאני לא יכול לרדוף אחרי חלמותי כי גם אם אעשה הכל ואת המיטב אין לי לאן להתקדם או לשאוף והדבר ממלא אותי בפחדים והרגשה של כלום...
אני משתדל להילחם בכך בשיא הכוח וכרגע אני רשום גם לשנת שירות וכנראה שאני אדחה גיוס ושנה הבאה אתפקד בתוך מסגרת של שנת שירות...
אך זהו הדבר ששובר אותי מכול בלא קשר להקדמה לגבי החברה או מה שעברתי...
אני מפחד להיות מוגבל...
אני מפחד לבזבז עוד שלוש שנים בלא לתרום מעצמי משהו משמעותי ולהיתקע בתפקיד משרדי או במקרה הרגוע ביותר לקבל פטור מהצבא (היה לי בהתחלה פטור 21 אולם נלחמתי וניסיתי להעלות את הפרופיל וכרגע הוא 64 עם סעיף)
אני יותר ממפחד שלא אוכל לעלות ולהתקדם ...
כרגע עם כל הרצון הטוב נשארתי בלא חברים טובים (יש לי אנשים לדבר ולהיות איתם)
בלא בת זוג ובעיקר בעל כעס עצמי (אני מנסה לתעל אותו להתקדמות ולא הרס עצמי)
אך אני לא יודע איך לעשות את זה...
איך לשכוח לגמרי מאותה חברה שהמחשבות שלי עליה רודפים אותי...
ואיך ולאיפה להתקדם בחיים?
אין לי אף אחד איתו אוכל לדבר או להתייעץ ככפי שציינתי מהאנשים שבאמת היו קרובים אלי התרחקתי את בת הזוג איבדתי שכן היא אף פעם לא הבינה את המצב שאני נמצא בו ואני כנראה לא את שלה והריחוק הפיזי הפך לנפשי עם הזמן וגם אין לי אף אחד להתייעץ איתו בבית...
אני גר עם ההורים שלי אבל אני לא יכול לדבר איתם לגבי הבעיות האלו ולצפות לאוזן קשבת שכן גדלתי לרוב ללא באמת הכוונה מצידם וגם כשניסיתי לבקש עזרה מאימי היא אמרה שהיא לא המקום לעזרה ושהיא לא יכולה לתמוך בי (יש לה דיכאון גבוה משל עצמה ולרוב אני זה שהיה צריך לתמוך בה) ועל כן הפיתרון היחיד הוא פסיכולוג שאני לא רוצה לגשת עליו מסיבות כאלה ואחרות...
למרות כל הביטחון שלי בעצמי וההרגשה הטובה אני מרגיש פשוט פגום...
אני מפחד שלא אפגוש עוד מישהי כמו החברה שאיבדתי...
שלא אמצא עוד חברים כמו שהיו לי ...
ובעיקר שכשלתי וארבעת השנים הבאות של השירות שלי יראו אותו הדבר...
אשמח לכל עצה... או הערה...