אבודה בחיים, אם אפשר לקרוא להם ככה

אז ככה, עשיתי הרבה טעויות בעבר . וויתרתי לעצמי ויצא שפיספסתי הרבה חלקים מהילדות שלי . נשאבתי אל הדיכאון ונשארתי לבד, בזמן האחרון התחלתי להתחבר למציאות . אני רוצה להנות ממה שיש לפני שאעבור את הילדות ואבכה על מה שהיה ולא היה . אבל אני פשוט לא יודעת איך . יוצא לי הרבה לקנא נורא בחיים של אחרים, לרצות משהו כזה גם כן . אבל פשוט לא לדעת איך להשיג את זה . זה חודשיים שלא הלכתי לבית ספר (מכיתה ב’ אני נמנעת מהמקום הזה משום מה), אני מניחה שפשוט שקעתי בדיכאונות ומחשבות וויתרתי לעצמי . כשהצוות החינוכי ראה בי כילדה שצריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי דחוף (אגב, אני באחד כזה, כדי לרצות את אמא שלי) ושחרר אותי קצת . עכשיו, כולם ממשיכים בחייהם שלהם בזמן שאני בבית, רואה סרטים משנות התשעים ובוכה . פספסתי את ההזדמנות שלי, שנה הבאה אני בתיכון ואני לא מוכנה להתגבר בכלל . נפשית . אני מסתכלת אחורה ומבינה איזה ילדות חסרה הייתה לי . החלטתי להפסיק להתרכז בעבר ולנסות להוציא משהו ממה שיש . הקטע שאני פשוט לא מצליחה . אני נורא לחוצה מלחזור לבית הספר, התדמית שזכיתי לה בגלל כל החיסורים . התקופה שלא הייתי גרמה לילדים להתבגר, ואני בכלל לא בשלב הזה . אני מפחדת ליצור קשרים עם בני אדם, לא שאני ביישנית או משהו . לא יודעת . אמא שלי כבר סגורה שאני אעבור בית ספר או משהו, טוב, אני לא מספיק אמיצה בשביל זה וברור לי שאתגעגע לחברים שלא היו לי, באשמתי, רובם דווקא ממש חמודים . כי הם היו חלק מחיי העלובים בשנים האחרונות . בנוסף לכל הכאב ראש הזה, קלעתי את עצמי לבעיה נוספת . בתקופה הזו שלא בדיוק עשיתי משהו עם עצמי, הייתי המון עם הטלפון . המון . זה הפך להיות הדבר היחידי שמעסיק אותי בחיי היומיום . ולמרות שאני נורא רוצה לצאת מזה, אני לא מצליחה ואין לח שום אמצעים לזה . עכשיו המספר של המשקפיים גדל מיום ליום, והדיכאון לפיו . אני נורא סובלת עם משקפיים ברמה של פשוט לוותר עליהן . כשאני בבית זה פחות מציק, אבל מה יקרה כשאצא החוצה אל האור? אמא שלי פסלה את האפשרות לשים עדשות, לפחות כשאני הולכת לבית ספר או לפעיליות אחרות . כדי לגרום לי להרגיש יותר בנוח . אני מבינה אותה, זה לא אפשרות משהו . אבל זה מה שיש . היא טוענת שאני צעירה מדי . הבעיה שמדובר בראיה שלי, אני נשארת חסרת אונים . ההודעות המודאגות מציפות לי את הטלפון, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות . אני רוצה לחיות, חברים, נסיעות למקומות, להפסיק לחשוב על החרא של החיים, להנות כל עוד אפשר . אבל אני לא יודעת איך . מה לעשות? אלוהים, זה מטופש ככ לכתוב משהו כזה באתר כשברור שאתם לא מבינים אותי ואין לכם פיתרון בשבילי . אני מצטערת על שזה נשמע מעט פטטי ושאיבדתי את הפואנטה, אבל בדיעבד - המצב לא כזה פשוט .