אהבת חיי לא מסוגל להתמודד עם האובדן שחוויתי. להישאר על אף הקושי או להיפרד על אף הקושי?

בן זוגי ואני יחד שנה וחצי. פגשתי אותו בדיוק בסוף תקופת הגירושים שלי, ופעם ראשונה שהרגשתי מה זו אהבה אמתית. מהרגע שראיתי פעם ראשונה את החיוך שלו נשבתי בו. בערך חצי שנה לאחר מכן אחי הקטן נפטר. אני לא רוצה להאריך אבל פשוט אומר שהכאב והקושי עדיין טריים וקשים מנשוא. לקראת יום השנה השתגעתי לגמרי ואושפזתי. אחי היה חלק משמעותי בחיים שלי והמוות שלו קשה לי לעיכול. אני יודעת שלסביבה שלי לא קל עם המצב הדיכאוני שלי, אבל אני מטופלת ועם זאת אני יודעת שלעולם לא אחזור להיות מי שהייתי לפני. חלק מהלב שלי מת יחד איתו.

ברור שבשאלה אחת לא אוכל להסביר הכל אבל אני אנסה לתת לכם את רוב הפרטים- בן זוגי היקר הוא אדם שלא חווה קשיים בחיים שלו לשמחתי הרבה. הוא אדם מוכשר, סקרן ורגיש מאד. הוא כל מה שאפילו לא ידעתי שאני רוצה.. אבל במשברים שהיו לי בשנה האחרונה הוא לא היה מסוגל לעמוד.. כל פעם כשקרסתי הוא הרפה ממני בטענה שקשה לו מדי ואני לא מזלזלת בקושי שלו בכלל. האמת שאני לא מכירה אנשים שיכולים להיות חזקים מול כאבים כאלה. אבל עולה בי המחשבה שיכול להיות שהזוגיות שלנו איננה אמתית.

לפניו הייתי רק עם אדם אחד במערכת יחסים מתעללת. יכול להיות שהפכתי את הנוכחי למושיע שלי ולכן הפכתי להיות עיוורת כלפיו? כי, מצד אחד, אם הוא באמת אוהב אותי איך הוא מסוגל לעזוב אותי ברגעים שאני הכי זקוקה לחיבוק ולתמיכה שלו? אבל מצד שני, אם אין לו יכולות להתמודד עם זה האם זה הגיוני לדרוש ממנו להיכנס למצבים שקשה לו?

המון מחשבות בראש שסותרות אחת את השנייה.. אולי אני זו שצריכה להבין שיש לי את החברות שלי והן הכתובת לרגעים האלה שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יכול להתמודד עם זה. אבל.. וזה אבל גדול.. אחי הקטן סובל ממחלה סופנית והמצב שלו לא טוב. האם אוכל לחוות שוב אובדן בידיעה שבן זוגי לא יהיה שם בשבילי? על מה זה מעיד? על חוסר בגרות (הוא צעיר ממני) של אחד שגדל עם כפית זהב בפה, או שזו נכות רגשית שלא תוכל להשתנות?

אני ככ אוהבת אותו. החיבור שלנו הוא פסיכי בככ הרבה מובנים. מבחינה אינטלקטואלית אנחנו נמשכים אחד לשני ויכולים לדבר שעות ולהיות מרותקים אחד לשנייה. מבחינה מינית הסקס שלנו לא מהעולם הזה. אני שלו בכל לבי ובכל רמח איברי והוא מעורר בי את הרצון להמשיך לחיות ולהתקדם הלאה על אף כל הקשיים.. אני רואה את העתיד שלי איתו ורק איתו. אין אף גבר אחר שמעניין אותי. אם אאבד אותו אני אחווה שוב נטישה של אדם אהוב בזמן ככ קצר.. אין לי שום רצון להיפרד ממנו. אבל אולי אני חיה באשליה? האם מערכת יחסים כזאת תוכל להשתפר או שמפה היא רק תדרדר? האם אפשר לחיות בלי תמיכה של בן זוג? או שחוסר התמיכה הזאת היא זמנית כי הוא בעצמו מבולבל ולא יודע איך לנהוג.. אני בטוחה שכל מה שכתבתי יצא מבולגן אבל זה בליל התחושות שלי ולכן אני פונה אליכם. אולי מבט חיצוני אובייקטיבי יוכל לעזור לי. תודה