אם אני פוגעת בעצמי, מה זה אומר עליי? ואיך ממשיכים עכשיו?

מאז שאני קטנה יש הרבה ריבים במשפחה וההורים שלי גרושים. עברנו הרבה והייתי עוד ילדה בזמן הזה. עכשיו אני בכיתה ט' ותמיד בבית ספר אני הייתי הילדה השמנה והמוזרה בכיתה... עכשיו עוד עבדתי על עצמי ואני נראת יותר טוב, אבל אני עדיין מרגישה לא שלמה עם עצמי. אף פעם לא הייתי מקובלת, אני מהילדים השקופים של הכיתה. ואיך שהוא זה חדר למחשבה שלי אחרי כל השנים בתור "אני לא טובה כמו כולם" והאמת העצובה שהשלמתי עם העובדה שאני שקופה בכל מקום שאני הולכת אליו. גם במשפחה לא משהו, אני ילדה מוזרה. לא מדברת בקושי, אין לי ביטחון... ההורים שלי תמיד רבים וגוררים אותנו למקומות לא נעימים... (מעבר דירה עקב תהליכים משפטיים, קללות והשפלות אחד של השני, שנאה של שתי המשפחות של ההורים, חוסר תקשורת שתמיד הקשה על כל דבר שאני ואח שלי רצינו לעשות, ועוד הרבה...) בתחילת שנת הלימודים עברתי משהוא לא פשוט שמאז אני כבר לא אותו הדבר... מצב רוח כבר אין לי, אני לא רוצה ללכת לשום מקום, אני לא רוצה לראות אנשים, אני התחלתי לשנאת אנשים (אפילו כאלה שאני לא מכירה). כבר ניסיתי שיחות עם המחנכת בבית ספר (לא ממש יודעים על זה אבל הייתי בנקודה שאו שאני עושה משהו לעצמי או שאני משיגה עזרה). דיברו עם ההורים שלי, המצב השתנה לכמה חודשים והיה יותר טוב ואז שוב זה חזר לקדמותו... נמאס לי כבר להילחם על כל דבר קטן. אני רוצה את השקט שלי, להיות רק אני לבד. אני עצובה כל הזמן ואני לא יכולה לצאת מזה, ביחד עם הרגשה מלווה שאני לא נמצאת פה. אני שקועה במחשבות תמיד ואני מנותקת מהסביבה. פגעתי בעצמי, כמה חתכים ביד. חשבתי שאחרי כל מה שקרה, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים טעו? אולי אני זאתי הדפוקה??? אולי הכל קורה בגללי? שלי מגיע את העונש פה!
אחרי שבועיים מאז החתך האחרון סיפרתי לאבא שלי על הכל. אני חושבת שהוא היה בשוק. לא ידעתי איך לספר על זה לאמא שלי, היא משתגעת מכל דבר קטן שקורה לי ויש לה נטייה להגזים ולהיות דרמטית. אז ביקשתי מאבא שלי שיספר לה (חשבתי אולי עוד איך שהוא זה יגרום להם לשתף פעולה פעם ראשונה...). היא השתגעה לגמרי, התחילה לצעוק עליי, לקחה הכל למקום של
למה אני עושה לה את זה???
למה זה מגיע לה אחרי כל מה שהיא נתנה לי???
שהיא הקיאה דםםם כדי לגדל אותנו
שככה אני אמורה להגיד לה תודה???
היא דיברה לא יפה באותו יום... אבל נרגעה קצת.
יש לי סוג הומור לגמרי שחור, תמיד יוצאים לי דברים על מוות ופגיעה עצמית. אנשים לא יכולים להבין אותי.. כבר הבנתי את זה מזמן.. אין לי עכשיו עם מי לפרוק כי אני חושבת שאת ההורים שלי זה הכניס להלם. מאיפה אני ממשיכה עכשיו??? אני אני אעשה?