לא, כשאני נסער אפשר לראות עליי, ואני לא כל כך שלו
היי,
כל החברים והמשפחה שלי רואים אותי כמישהי שלווה ושקטה יחסית, ובחבורה אני
נחשבת זאת שלא חסר לה כלום, "הרגועה". אני יודעת להביע רגשות טוב מאוד ולשחרר את מה שאני מרגישה, אבל אפילו כשאני ממש רותחת, מרגישה דברים והכל אני נתפסת כאדם שלו ושקט כזה. כאילו כולם מכירים אותי אבל לא יודעים מה אני מבפנים. זאת הרגשה מוזרה, כאילו להיות עטוף במין הילה כזאת של שקט אבל להרגיש אחרת לגמרי. יש לי עיניים שמשדרות רוגע ואני יודעת את זה אבל בעייתי מבחינתי שהמצב כזה, שכשאני בוכה אז אני בוכה בשקט כשלא רואים, ולא יודעים כמה אני נסערת.
בהמון סיטואציות בחיים, בהסעה באוטובוס שהתחברנו עם ילדים חדשים והרבה היו אומרים בתוך בדיחות וסיפורים "שהיא תתעצבן? מה קרה לכם?" בדיחות כאלה שמצחיקות ומעצבנות אותי באותו הזמן. אני מסתכלת על עצמי במראה, כשאני כועסת או עצובה והעיניים שלי כאילו אדישות למצב. זה מן חוסר שקט פנימי כזה, ואני מקווה שתיארתי את זה טוב.
פסיכולוג זאת התשובה? לדבר על זה עם ההורים? איך מסבירים הרגשה כזו בכלל בקול? תודה לעונים מראש.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025