אין לי חברים, וגם אף פעם לא הייתי צריך. אולי אני אוטיסט?

היי,

שמי אורי ואני בן 14. מאז שאני זוכר את עצמי, אף פעם לא היה לי את הצורך הזה בחברים. זה הדליק מלא נורות אדומות אצל ההורים שלי ואצל הרופאים שלי, אבל אף פעם זה לא היה בעיה מבחינתי.

אני חושב שבן אדם מגיע "נקי" לעולם, בלי אף אחד שיהיה לו חוץ מהמשפחה, ועוזב את העולם בלי אף אחד שיהיה לו, חוץ מהמשפחה. יכול להיות שיש לי את התפיסה הזאת כי אני נצר לאצילים פולנים, ואצלנו נהוג שהמשפחה עוזרת אחד לשני בכמויות אסטרונומיות, אבל זה עניין אחר, שאני ארחיב עליו אחר כך.

כל השנים, כשכולם היו הולכים ביחד עם ה"מקובלים", אני הייתי יושב בצד וצוחק. אף פעם לא הבנתי למה יש את החלוקה המזדיינת הזאת. סבלתי מהם המון, ופעם ראשונה שעברתי בית ספר היה בכיתה ד', בגלל חרם. אחר כך ישבתי חצי שנה בבית ולמדתי עם מורים שמגיעים אליך הביתה ממשרד החינוך, ואז הלכתי לבית ספר דמוקרטי 3 ימים ועזבתי כי אחת המורות התנהגה אליי ממש גרוע. ואז חזרתי ללמוד בבית לחצי שנה נוספת, עד סוף שנת הלימודים. בכיתה ה' הלכתי לבית ספר שהיה אחלה בשבילי, אבל לפי אימא שלי "הם לא ידעו איך להכיל אותך". זה היה בית ספר שהלך בשיטה של "אנחנו נעשה לך רע אם תעשה לנו רע". הייתה לי סייעת מניאקית ששלושה חודשים אחרי זה עזבה אותי למקצוע הקודם שלה, ואז הדביקו לי בתור סייעת את הטכנאי מחשבים של בית הספר, בסך הכל כי פעם אחת אמרתי לו תודה כשהוא תיקן לי את המחשב, אז ההורים שלי חשבו שאני בסדר איתו. הוא היה פדופיל מורשע והיה מתחכך בי. אח"כ לא היו לי סייעות עד סיום שנת הלימודים. בסוף השנה, העבירו אותי לבית ספר של חינוך מיוחד בחדרה, שהייתי שם שבוע שלם עד שהמנהלת הרביצה לי מול כולם, ואז אימא שלי הוציאה אותי, למרות שאבא שלי התנגד. ישבתי חודשיים בבית עד שהחזירו אותי לבית ספר הקודם, רק לכיתה השנייה. ששנאתי מאוד. הייתי מתגנב כל בוקר לכיתה הקודמת שלי, עד שהיו מגלים בשעה השנייה. היו פשוט מכשילים אותי על סתם. אח"כ העבירו אותי לבית ספר של חינוך מיוחד, שם היה לי מאוד מאוד רע. המורים היו מתעללים בי והילדים המסכנים היו אוטיסטים ולא ידעתי מה לעשות איתם. זה היה רע.

היום אני לומד בבית עם מורים, וזה אחלה דבר. רק שאימא שלי מאוד דואגת שאני לא אלך לתיכון אז לא יהיו לי חברים. מפה לשם, החבר היחיד שנשאר לי מבית הספר, שאני והוא מכירים מכיתה ה', כל הזמן מתחמק ומבחינתי הוא כבר לא חבר שלי. אין לי חברה, אבל אני מאוד מאוד רוצה אחת, רק שאין לי איפה להשיג. אני כבר בקושי יוצא מהבית, אלא רק פעמיים בשבוע לשיעור פסנתר וזהו. אין לי אינטראקציה עם אנשים, יש לי שתי ידידות אינטרנטיות (באינסטגרם) ואני מדבר המון עם בת דודה שלי אבל בת דודה זאת משפחה ואין סיכוי שאני אעשה איתה משהו, למרות שהיא ממש יפה והיינו מאוהבים אחד בשנייה עד גיל 10 בערך.

מאחר ואני בן לאצולה הפולנית, הקודים של ההתנהגות במשפחה שלי די נוקשים, ובגלל שאנחנו גם יהודים וגם פולנים, השילוב של שאלות "מתי יהיה לי נכד מתי תתחתן" חוזרות הרבה מאוד פעמים בכל מפגש משפחתי. אני משמש בתפקיד ייחודי אצלנו שנקרא "ראש המשפחה" והוא בעצם המנהיג. כשיש מפגש משפחתי אני מנהל אותו, אני פותר סכסוכים, מארגן אזכרות לאלו שנפטרו, שומר על קשר עם רוזנים ונסיכים פולנים וכו'. הסבא שלי הוריש לי את התפקיד בעודו בחיים בדצמבר 2016. נכון לעכשיו, הוא בן 80 עם אלצהיימר בשלב מאוד מתקדם. זאת מחלה שעוברת אצלנו במשפחה ואיבחנו אותי כסובל באלצהיימר שלב מוקדם, למרות שאני לא חושב שזה אפשרי. מאחר ואין הרבה כמוני בארץ, אני משתדל להתגאות בזכות האצולה שלי, שאני מכנה אותה "המתנה שהאל נתן לי". הרבה חושבים בגלל זה שאני אוטיסט. למרות שאני לא. אבל לפני כמה ימים ראיתי את הסדרה "שלדון הצעיר" שמאוד הזכירה לי את סיפור החיים שלי וישר התחלתי לבכות. אני לא מבין איך אנשים מגדירים את זה בתור קומדיה. אחר כך הלכתי לאימא שלי ושאלתי אותה אם אני אוטיסט, אמרה לי שלא.


בדרך כלל, אנשים עם אוטיזם מתארים את כל מה שתיארתי למעלה. אנשים מתארים אותי כאדם מאוד חכם, ובגיל 3 כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, והייתי קורא הרבה על פוליטיקה. עד היום זה אחד מתחומי העניין העיקריים שלי. בדרך כלל כשאני מדבר או כותב, אני עושה את זה ברמה מאוד גבוהה, עד כדי כך שאנשים מבקשים ממני לדבר יותר פשוט. אני יודע 6 שפות - עברית, אנגלית, רומנית, גרמנית, יידיש ולטינית. וכמעט בכולן אני מדבר שוטף (חוץ מלטינית שכבר לא מדברים אותה אלא רק כותבים בה).

מאז שאני ילד קטן אני תמיד מתכנן איך "להשיב עטרה ליושנה" על ידי זה שאני אקנה מממשלת פולין את השטחים של אבותיי, שנלקחו מהם בשואה, אבל תמיד אנשים צוחקים עליי על זה. תמיד היו לי מחשבות על איך להיות אדם גדול ותמיד ראיתי את עצמי כאחד שבעתיד יהיה בעל משרה נחשקת ואדם טוב, אבל בפנים אני מרגיש כמו אדם קטן, כמו שום דבר. אני צריך עזרה בכל העניין הזה. יש לי תסבוכת אחת גדולה.