יש לי חברה מאד מאד קרובה כבר מכיתה ח'. אנחנו הכי קרובות שיש והיא האדם הזה שאני יכולה לסמוך שיהיה שם תמיד, לא משנה מה.
העניין הוא שיש לה המון בעיות והיו לה חיים לא קלים. החיים שלה הם מאבק בלתי פוסק והיא באמת משקיעה כוחות על אנושיים כדי להתמודד עם הכל (לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת).
הבעיה היא שכיוון שאין לה הורים אני חושבת שהיא קצת משתמשת בי בתור דמות הורית - הבנאדם הזה שאפשר להתפרץ עליו ותמיד יוכל לספוג את זה ולהישאר שם. אבל לי זה קשה מאד. אני כל פעם סולחת לה אבל מאד מאד קשה לי להיות שק אגרוף. אני יודעת שהיא לא מתכוונת לשום דבר שהיא אומרת, ואני יודעת שזה נובע מכל הקשיים שלה.
אבל קשה לי! כיוון שאני סולחת לה כל פעם ברור לי שזה גם לעולם לא ישתנה, כי זה גורם לה לא לנסות באמת להשתלט על זה (אני לא מאשימה אותה, רוב האנשים ככה. אם אנחנו יודעים שסולחים לנו שוב ושוב ושוב אנחנו לא מתאמצים להשתנות). כן ניסיתי להגיד לה כמה פעמים שזה קשה לי מאד ושאני מפחדת שיום אחד, כל כמה שארצה, אני פשוט לא אהיה מסוגלת לספוג את זה יותר. אני כן מרגישה שיש שיפור אבל זה עדיין קורה המון. אני חושבת שבסה"כ סלחתי לה כבר מאות פעמים.
אני גם חושבת שאני לא עושה לה טובה בזה שאני סולחת לה כל הזמן, כי ככה היא ממשיכה להרשות לעצמה (וזה גורם לה לאבד חברים אחרים - רק אני תמיד סולחת). אז הדרך היחידה שאני יכולה לגרום לה באמת להתחיל לנסות לקחת על זה אחריות היא בכך שאפסיק לסלוח לה. אבל אני לא רוצה את זה כי היא כן חשובה לי ואני באמת יודעת שהיא לא מתכוונת לזה. אני גם יודעת שיהיה לה מאד קשה להסתדר בלעדיי.
מה עושים? אני לא יכולה לספוג את זה יותר אבל אני גם לא יכולה ולא רוצה להפנות לה את הגב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025