רוצה לשמוע אותו מצטער על שהתעלל בי, איך הוא יכל להסתכל עלי בוכה ולצחוק?

רוצה לשמוע אותו מצטער על שהתעלל בי. לפנות אליו?

בכיתה יא עברתי לתיכון פרטי עם 100 ילדים. קטן, אינטימי. כשרק הגעתי, הייתי עם בת דודתי בכיתה של 14 בנים ולא הכרנו אף אחד מהם. לא ככ התחברנו ולא התחברו אליינו יותר מדי. ולא היה איכפת לנו גם. כולם היו חברויות ובמילא היינו בעיקר עם יב.
בכל מקרה,בכיתה שלי היה תלמיד, שתפסתי ממנו התלמיד אולי הכי נורמלי, מגניב, חכם ובראש שלי. בדברים מסויימים היינו נורא דומים. בהתחלה היה נראה שהוא ראה את זה, דיברנו וצחקנו והכל זרם, ואז פחות. (הוא שנא את בת דודה שלי וזה הרחיק אותו ממני כי תמיד הגנתי עלייה) הוא היה גר ליידי והיינו עולים יחד באוטובוס כל בוקר וצהריים. לא היינו בדיוק חברים, אבל בחיים לא רבנו. חוסר עניין כזה. שנינו היינו נורא דומיננטים בכיתה אז הוא סוג של כיבד אותי אבל לא באמת עשה מאמצים להתחבר. אבל הוא היה ככה עם כולם. היו לו את החברים שלו וזהו.
בכיתה י׳ב טסנו לפולין. משלחת קטנה. הוא והחברים שלו, ועוד חבורה של 4 בנות שלא התחברתי אלייהן מעולם והן לא אלי. אנחנו פשוט נורא שונות. והוא גם לא סבל אותן ממה שזכרתי. אבל בהכנה למשלחת עשינו מאמצים להתחבר כולנו ונראה שזה עבד. לא הרגשתי שיש לי ממה לדאוג. פולין מגבשת, ככה סיפרו לי.
כבר ביום הראשון הרגשתי שמשהו מצידו לא בסדר. כל מני הערות ועקיצות. יש לו יכולת מדהימה להוביל, להיות במרכז של כולם ולגרום לכולם לצחוק מהדברים שהוא אומר.
יש לו המון כוח. וביום השני זאת הייתה הכרזה על מלחמה של ממש. מדובר בילד עם הרבה יותר ביטחון ממני, שטס עם החברים שלו בסביבה הנוחה שלו בזמן שאני לבד, והוא עף על זה. וכמובן שכולם תמכו בו. החברים שלו שדווקא אהבו אותי הפנו לי עורף, הבנות שלא באמת אהבו אותי אף פעם בהדדיות מוחלטת... אני לא יודעת למה דווקא עכשיו, למה בפולין, למה אלי? אבל השד יצא מהבקבוק. הוא שנא אותי..
מוזר אבל זו האמת. לא יכל לראות אותי בלי לעקם פרצוף. לא שאלתי אותו כלום, לא דיברתי איתו. והוא בתמורהמהוביל חרם חברתי נגדי במשך שבוע שלם. ניסה להשאר באור הזרקורים תוך כדי שהוא רוכב לי על הגב. בהתחלה ניסיתי להתעלם, ניסיתי לשתוק, ניסיתי לגרום לו לשכוח שאני שם בלי להידחק לפינה לגמרי אבל המצב הגיע לקללות וצעקות מצידו על כלום. ׳זה הכסא שלי, קומי לפני שאני שובר לך את הראש׳ ווידא שכל האוטובוס שמע. דרך עלי והשפיל אותי והכל בפומבי. כדי שכולם יראו שאני כלום והוא המלך.
טפטוף של רעל עלי לכל המשלחת ולשאר הבתי ספר. הוא הצליח להרחיק ממני את כל השכבה שלי בינתיים. עשה ממני צחוק. הוא הבחור המגניב, הקולני, שהחליט שאיתי, הקורבן שלו, איתי לא מגניב להסתובב. הבנות שאיתי בחדר, מרכלות עלי מול הפרצוף שלי. שבוע ישנתי במיטות המתקפלות או על מזרנים על הרצפה כי לא היה חדר של 4, ולא רציתי להיות לבד או עם המורות. הן דיברו עלי מולי, ׳תכתבי לי בוואצפ כדי שהיא לא תשמע׳ נועלות אותי בחוץ, לא נותנות לי מרחב מחייה, לבד... בחול. מי היה מאמין?
אני תמיד הייתי דווקא בסדר חברתית, תלמידה יפה ומצחיקה ושנונה אבל לא התחברתי לכל אחד, וסהכ שמרתי על פרופיל נמוך אבל לא נמוך מדי. הייתי ביישנית וניסיתי לפצות על זה בביטחון יתר, אבל המופנמות שלי תמיד יצאה החוצה- מה שנתן לי סטיגמה של סנובית.
מי היה מאמין.
באוטובוס היינו עם עוד בית ספר שבערך לקח עלי בעלות. התלמידים שם התאהבו בי, אחד התלמידים הכי יפים שם התחיל איתי וממש התחברנו, (מודה שזה עזר) והמורה שם ראתה לליבי והחליטה שאני איתם לכל דבר כי המורות שלי לא התערבו. (הן היו מתות עליו)
וממש הקריאה את השם שלי כל פעם כדי לוודא שאני שם. עשתה לי שיחות נפש ואמרה לי שהוא סהכ ילד קטן חסר ביטחון שמרגיש מאוים ממני כי אני כזאת מדהימה. היה לי מקום שמור והם הצילו אותי מהשכבה שלי שהתחילה להתפוצץ מקנאה שהסתדרתי. זה גרר מבטים, נסיונות הרחקה כושלים, עד שהוא הלך למחנכת וסיפר שאני מלכלכת עליו עם הבית ספר השני והיא החליטה שמהיום אני רק איתם ולא הגיוני שאני אהיה עם בית ספר אחר. ביום החמישי לא הצלחתי לזוז מהמיטה. המורות באו כי לא רציתי ללכת ואמרו שאני אשמה ועשיתי את זה לעצמי, כי אני סנובית ומתנשאת לטענתן וכי התרחקתי מהשכבה שלי. לא הבנתי מאיפה הכל נפל עלי?הרגשתי לבד, הרגשתי בדכאון. הכל היה שחור, לא היה לי אף אחד. הייתי לבד ועוד בפולין.
נשבר לי הטלפון. הרגשתי שזה לעולם לא יגמר. זה הגיע למצב ששמתי פקק בכיור, פתחתי את הברז, חיכיתי שזה יתמלא במיים רותחים והכנסתי את הראש וצרחתי כדי שאיש לא ישמע. הייתי באפיסת כוחות. הלכתי שם כמו צל, לא אכלתי ולא שמתי לב למסע, לא הצטלמתי, לא צילמו אותי. לא הקראתי שום דבר, לא לקחתי חלק.. פשוט הלכתי לבד אחרי כולם, מודעת לכל מה שאני מפספסת. ביום האחרון כבר נפלתי, פשוט לא הצלחתי לזוז בטקס חסידי אומות עולם. התקפלתי לכדור והתחלתי לבכות ולרעוד כשכולם סביבי רוקדים וצוחקים. כולם באו לבקש סליחה, אבל לא הוא. הוא הסתכל עלי וחייך. חזרנו לארץ, כולם התחבקו. הצטלמו. 4 בנים, 4 בנות, ששנאו אחד את השנייה הפכו חברים ואני הפכתי קורבן. רצתי לאוטו של אבא שלי ולא הגעתי שבוע לבית ספר. כל יב נהרסה לי מאותה משלחת. זה הגיע לחרם שכבתי, לא יכולתי להגיע לבית ספר. פספסתי בגרויות, טיולים.. הלכתי לפסיכולוג, לקחתי כדורים. שנה שלמה הלכה פארש בגלל ילד אחד. הוא מעולם לא התנצל. במסיבת סיום זכור לי שכולנו עמדנו ושמנו ידיים אחד על השני בשורה והוא שם עלי יד וחייך חיוך קר כאילו כלום.
סיימתי את הלימודים, התגייסתי לתפדיד מובחר בצבא, חסמתי את כולם, המשכתי הלאה. תבינו, אני סהכ בסדר היום. יש לי קצת שריטות. לקח לי זמן להזכר שאני מאוד יפה, וחכמה, וגם מוצלחת. ונכון אני קצת חסרת ביטחון ולפעמים מופנמת אבל מי לא?
אני מצחיקה, חברמנית, יש לי יכולות על בתקשורת, יש לי הרבה חברים היום. אבל אני עדיין חושבת שזה לא הגיע לי. לא ממנו.
הזמן עבר, ולפני שבוע הוא עשה לי פולו באינסטרגם. הוא התחיל לעשות לי לייקים כאילו דבר לא קרה. ואני מתה לשאול, למה?
למה? מה עשיתי לך? למה היית חייב שיהיה לך קורבן כדי להעלות לעצמך את הביטחון? ולמה אני?... איך יכולת להסתכל עלי בוכה ולצחוק?

למה הרסת לי כל כך הרבה?
ולמה פתאום אני מעניינת אותך?
לשאול, או שעדיף לא לדעת את התשובות?
יש בכלל תשובות לרוע הזה?
נראה לכם שהוא זוכר?