מרגישה מחסור בדמות אב ושכולם נוטשים אותי אחרי שאני מספרת על הטראומה

היי,
עברתי והייתי גם עדה לאלימות במשפחה במשך שנים עד שלפני כמה שנים החלטתי שמגיע לי לחיות חיים אחרים ועברתי לגור לבד. האלימות הותירה בי זיכרונות קשים ופלאשבקים, חוסר ביטחון, ועוד הרבה דברים שהדף קצר מלהכיל...
מאז שעזבתי את הבית, אני מנסה לשקם את החיים שלי ואת האמון שלי בבני אדם ומאוד קשה לי.
אני בקשר לא טוב עם המשפחה שלי ובגלל שהטראומה מקורה משם, אני מרגישה חסכים רבים. אין לי כל כך סביבה תומכת- ז"א אין לי כל כך חברים או חברות קרובות שימלאו את החסך הזה של משפחה (מישהו שיקשיב, שיתמוך, שיהיה לצידך ברגעים הקשים). בעיקר אני מרגישה שחסרה לי דמות משמעותית ובוגרת בחיים שלי (כמו דמות אב כזאת) ואני פשוט לא מצליחה למלא את החלל הזה. כשאני רואה ברחוב אבא נותן חיבוק חם לילד שלו או אומר לו כמה הוא מוצלח, דמעות עומדות לי בעיניים.
הבעיה היא שאנשים קרובים "נוטשים אותי". אני אסביר- תכל'ס הפעם הראשונה שסיפרתי שעברתי אלימות היה לכמה אנשים שסמכתי עליהם בצבא (מפקד וכאלה). חלק מהם הבטיחו לי שהם יתמכו בי ויהיו איתי (אפילו אחרי שאשתחרר) ומה קרה בפועל? כולם שכחו אותי. אחד למשל בזמן שהיה מפקד שלי מאוד תמך, אח"כ פחות וברגע שהוא השתחרר והתחיל ללמוד אמר לי בישירות ובכנות שאין לו זמן להיות איתי בקשר. היה אפילו מפקד אחד שהתלבטתי אם לספר לו והוא שכנע אותי שכן, הבטיח שיישאר איתי בקשר לאחר השחרור וינסה לעזור לי למצוא טיפול ובסוף? כלום.

חשוב לציין שאני לא מספרת לכל אחד על הטראומה שעברתי. יש מעטים שיודעים ואלה אנשים שרק אחרי שהכרתי ממש לעומק וסמכתי עליהם, סיפרתי להם. ולאחרונים שסיפרתי אפילו התרעתי מראש שיש "סיפור" שרובץ עליי והם עודדו אותי לספר כי הם יתמכו ויעזרו, אבל בפועל אני מרגישה שזה היה קצת ניצול כדי לדעת מה "הסוד שלי".
לפני כמה חודשים סיפרתי למישהו מהעבודה שאני מאוד סומכת עליו אחרי שהוא הבטיח לי שיעזור לי והוא בהתחלה הקשיב לי ותמך, אבל לא מזמן הוא אמר לי שזה גדול עליו והוא לא יכול לספק לי את מה שאני צריכה והוא צריך שזה יירד ממנו.
כואב לי לחשוב שכל האנשים האלה בעלי משפחה תומכת. להם יש על מי לשים את הכתף, להם יש משפחות חמות והם לא חושבים על זה שבסופו של יום אני לבד עם הכל.
חשוב לציין שאני לא מצפה ממי שאני מספרת לו להיות "כבול" אליי. ממש לא. אני פשוט צריכה תמיכה חברתית ודמות מבוגרת בתמונה שתתמוך ושתהייה לצידך במשברים.

המקרה האחרון פשוט שבר אותי שוב. אשמח לעצות. איך ממלאים את החסך של המשפחה ובעיקר של האב?
יש לציין שאני לומדת, עובדת, מתנדבת ועדיין זה חסר... יש לי כמה חברות שהכרתי במסגרות הללו, אבל הקשר לא עמוק ולכל אחת יש בסופו של דבר את החיים שלה והצרות שלה.. הייתי גם בטיפולים פסיכולוגיים ודי נחלתי אכזבה, לא הרגשתי שזה עזר לי.