שבור נפשית, אין חברים, אין יחסים טובים עם ההורים... מה עושים?

שלום לכם.
אז ככה, יש לי בעיה קצת.. רצינית.
בזמן האחרון אני לא מצליח לתקשר בצורה נורמלית עם ההורים שלי. יכול להיות שככה זה גם עם אנשים אחרים אבל.. אין לי חברים אז ככה שהדוגמא היחידה שלי זה ההורים..

מה זאת אומרת לא מצליח לתקשר? ז"א שאני לא יכול להעביר יום אחד! בלי להתעצבן.
וכשאני מתעצבן.. הבן אדם שנמצא לידי ממש יסבול.. אני כלכך עצבני שאני עושה דברים נוראיים.. אני לא מוציא באלימות את העצבים שלי על אחרים.. אלא על עצמי ועל הסביבה (הדוממת.. כמו להכות שולחן וכו')
וכשאני מתעצבן אני יכול להגיד את כל האמת שאני חושב על אותו בן אדם, ולפעמים.. האמת כואבת..
שלא תבינו לא נכון, ביום יום אני לא משקר.. פשוט מתחמק או שאומר את הדברים בצורה נעימה יותר..

סטיתי קצת מהנושא.. אז הבעיה היא שאני לא יכול לתקשר עם ההורים שלי.
אבא שלי זה הבן אדם שאני רואה הכי הרבה אז כמובן שאת רוב העצבים הוא זה שסופג..

ולידע כללי, אני לא בדיוק שונא אותו אבל פשוט אומר את הדברים כמו שהם- אבא שלי בן אדם קשה, אגואיסט והכי חשוב, אומר דברים מסוימים ברגעים הכי לא מתאימים. הוא יכול לשגע בן אדם בשנייה. זה גם אחת הסיבות שקשה לי איתו.

הפעם האחרונה שהתעצבנתי עליו הייתה לפני שבוע.
-אבל רגע, לא אמרת שאתה מתעצבן כל יום?-
כן, צודקים. פשוט בפעם ההיא כשהתעצבנתי ניתקתי איתו קשר לשבוע וביליתי אצל אחותי.
באותו ריב הוא אמר דברים נוראיים. אבל כנראה שהייתה לו סיבה, כי אמרתי לו לסתום את הפה, ירקתי עליו, קראתי לו בכמה שמות לא נעימים, ובסוף הוא הכה בי.
הייתי כלכך עצבני, וכל זה קרה בתוך נסיעה, איך שרציתי לסטות את הרכב!!! איך שרציתי לגרום לתאונה!!!! כלכך ... כלכך רציתי את זה. אבל אני פוץ פחדן ולא עשיתי כלום, ואז רק אמרתי לו שאין לו זכות בכלל להכות אותי ושאני יכול להכניס אותו לכלא בקלות.

אחרי שסיימנו את התור בבית חולים הוא סירב שאני אסיע אותו כי הייתי "עצבני" ו"לא כשיר לנהיגה" מבחינתו. כמובן שסירבתי כי אני עקשן כלכך עקשןןןן!!
בסוף הוא החליט לנסוע באוטובוס. התקשר אליי ואמר שאני יכול לשכוח ממנו, שהוא לא אבא שלי יותר אלא רק בן אדם שהוליד אותי, אמר שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ולשכוח ממנו, וכמובןןןןןןןןן הרגע שלו חיכיתי כלכך הרבה זמן- אמר שלא אכפת לו ממני ואף פעם לא היה אכפת, ושהוא לא אוהב אותי. (כמובן שידעתי את זה כבר.. )

כל זה היה בסביבות הערב,
באותו יום החלטתי גם לעשן ירוק בפעם הראשונה כי.. הייתה לי סיבה לא?
נראה לי שמיותר לציין שהרגשתי בעננים ומאושר לחלוטין..

בכל מקרה זה רק דוגמא אחת, מיום אחד, שיחה אחת, ריב אחד.. מתוך אלפי ריבים שקורים על בסיס יום יומי.

כשעבר השבוע וחזרתי הביתה, לא דיברתי איתו שוב במשך כמה ימים.. וסתם יום אחד הוא החליט לדבר איתי על נושא שלא קשור לריב שהיה, וזרמתי למרות שבתוך תוכי.. הייתי ממשיך את השתיקה למשך כמה שנים טובות.

קיצור, חתיכת חפירה אה?
כן יודע שאני נשמע בן אדם רע, בן שיורק על אבא שלו? איזה חרא של ילד אה..
(אבל.. לא בדיוק ירקתי. פשוט היה לי מסטיק בפה וירקתי אותו עליו, פחות מגעיל לא?)
לא משנה.
אני פשוט בן אדם שבור נפשית.
עברתי כלכך הרבה בחיים שלי.. והיחסים עם ההורים זה רק גרגיר חול קטן בתוך חוף גדול..

קשה לי איתם. אני בן אדם שלא שוכח דברים.
וקשה לי גם להיזכר כשאבא שלי חנק אותי, דרך עליי בשנאה רבה, הרביץ לי, עזב את הבית ואז חזר, ואז לדבר איתו בצורה רגילה.. כאילו הכל טוב..
ומבחינתו? זו הייתה דרך חינוך.

נו יופי.
אז תראה אותי, אבא. איזה חינוך טוב הבאת לי..
גדלתי לבן אדם עצבני, אלים, נוראי ומפורק נפשית. תודה.

מצחיק שמשאלה הפכתי את זה לסוג של פריקה, טוב אני מניח שזה בגלל שאין לי עם מי לדבר אה..

אוף.. יש לי כלכך הרבה דברים שאני רוצה לספר, להגיד, לפרוק.. אבל אין לי עם מי פשוט אין לי! אני כלכך רוצה לדבר, אני רוצה חבר .. לפחות אחד.. אחד שיהיה לו אכפת.. אחד שיאמר לי את האמת.. שידבר איתי, שהתעניין בי.. שיבלה איתי.. רק חבר אחד שיהיה איתי בכל מצב.. או ידידה טובה.. אני לא ממש בררן במצב שלי חח

מה שהכי מצחיק זה שכשעוד הייתי בתיכון רוב האנשים היו פשוט.. די שטחיים. אז בכלל הרגשתי לבד בין כולם..
כל הבנות היו כזה "סלפי סלפי סלפי"
והבנים "זיינתי אותה זיינתי אותו בלה בלה"

הייתה לי רק ידידה אחת.. היא הייתה די נחמדה אבל בסוף היא עזבה אותי ומצאה חברים אחרים..
יצאתי פעם אחת כמה ימים לשטח מאיזה קבוצה שגם היא הייתה שם,
ואתם יודעים איזה כואב היה לי כשהיא אמרה לי "אכפת לך אם אני אהיה עם *** ולא איתך?"

- לא לא מה פתאום, הכל בסדר. תלכי אני כבר אסתדר.. -

אבל בתוך תוכי.. הייתי שבור מת..

לא משנה חחח באמת שחפרתי.. איך מיחסים עם הורים הגעתי לנושא הזה לא יודע..
אני יכול להמשיך לדבר ולדבר אבל זה סתם לעצמי.. במילא אני מדבר לעצמי כל יום..

ועוד לא התחלתי לדבר על התקופה שחתכתי את עצמי והתקופה שניסיתי להת אבד כמה פעמים..
בכל מקרה תודה על ההקשבה אני מניח.
אם יש עצות כלשהם אז אשמח כמובן לשמוע..
ובאמת סליחה שזה יצא כזה ארוך.. עברו לי הרבה דברים בראש אבל כתבתי כמו שאני רואה רק שתי נושאים מתוך מיליון חח

אגב סתם הוספתי סקר בשביל לשבור את הקרח

אני ממש רואה את זה מגיע- אנשים שירשמו לי לפנות לפסיכולוג/פסיכאטר.. לצערי סמכתי יותר מידי על אנשי מקצוע והגעתי למקומות נוראיים וטראומתיים, אז אני מניח שאפשר לוותר על תגובות מהסוג הזה.. מהסיבה הפשוטה שהאמון שלי בהם נשבר. ולא.. דבק 3 שניות לא יחבר את האמון בחזרה חחח
יאללה, הלכתי לעשן ולנסות לשכוח מהחיים. בינתיים מחכה לתגובות ((: