בבקשה תנסו להבין אותי ואל תתנו לי משפטים כמו "זמן יעביר הכל", בנינו כשבן אדם שבור לב זועק לעזרה המשפטים האלו שווים לכלום, הם רק מזיקים למצב, גם אם זה נכון.
אני לא מסוגלת להמשיך הלאה, זה עושה לי רע.
אני כל הזמן חושבת על הרגעים המיוחדים שהיו לי איתו ורוצה שהכל יחזור למה שהיה.. אני כל כך כל כך מתגעגעת אליו לחיבוקים שלו למשפחה שלו לריבים איתו.. עושה לי רע המחשבה על להמשיך הלאה ולהבין שזה נגמר סופית.
ואולי זאת הבעיה שלי.. שבמוח שלי יש חלק שחושב שעוד יש סיכוי שנחזור, אבל גם אם יש הוא נורא קטן. והמחשבה על זה מונעת ממני להתקדם הלאה בלי הרגשה רעה.
עברו 7 חודשים, ה7 חודשים הכי מעיקים ונוראיים שעברתי. אין יום שאני לא חושבת עליו, גם כשיצאתי עם אחרים וניסיתי לשכוח אני פשוט בגדתי בהם עם הרגש שלי אליו.
היום הלכתי ללוות חברה לגיוס, והסתבר שהוא גם התגייס.. הוא היה שם עם המשפחה שלו ופשוט כל הרגשות צפו לי ברגע. אני כל כך אוהבת את המשפחה שלו היא קיבלה אותי בתור ילדה שלהם פתחו לי בית ואוזן קשבת והיום זה היה נראה כל כך מוכר וטוב.. והייתה גם מישהי שלא זיהיתי ממשפחתו גם לא מהמורחבת.. וזה פשוט גרם לי לבכות בלי סוף מהרגע שנכנסתי בדלת הבית.
אני יותר מפחדת להרגיש ככה תקופה שלא תגמר. כלומר, ההרגשה הזאת הופכת אותי לבן אדם דיכאוני ואני לא יוצאת קשרים חדשים בגלל זה, אני מפחדת להיות מאלה שנתקעות על האהבה הראשונה שלהן כל החיים, זה מזעזע אותי ומלחיץ.
אני פשוט חסרת אונים, הלב שלי פשוט שבור אני מרגישה כאילו מישהו לקח אותו והטיח ברצפה, בבקשה תעזרו לי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות