כבר הרבה זמן שאני מנסה להבין מה קורה איתי,אם ישלי דיכאון או דיסתמיה או שסתם אני עצובה.אני חיפשתי אם אפשר להיפגש עם פסיכולוג ללא ידיעת הורים בגילי-אי אפשר.
אז עכשיו אני פונה להורים פה,מה תעשו אם הילדים שלכם יגידו לכם שהם רוצים להיפגש עם פסיכולוג בשביל להבין מה קורה איתם,אם ישלהם דיכאון או לא?
חייבת לציין שאמא שלי מאוד אוהבת אותי(גם אבא שלי,אני בטוחה בזה אבל הוא פחות חלק מהחיים שלי)
והיא עובדת בבית חולים במחלקה פסיכיאטרית אז היא פגשה כמה וכמה פעמים אנשים עם דיכאון,רק שלאנשים האלו היו חיים הרבה יותר גרועים משלי,החיים שלי הם ממש טובים(חוץ מכמה דברים שאני פשוט לא יכולה לסבול,למשל בית ספר שחונק וחונק אותי,הורים שרבים וצורחים ואז כאילו מתנהגים שהכל בסדר)ישלנו בית יפה,לא מעט מידי ולא הרבה מידי כסף,בדיוק ממוצע ובדיוק בגלל זה אני חושבת שאמא שלי לא תקבל אותי קצת אחרי שאגיד לה את זה,אני מבינה שאני אמורה להוקיר תודה על מה שיש לי אבל אני פשוט לא יכולה לשלוט על זה!אני מרגישה שאני פצצה מתקתקת שעומדת להתפוצץ כל רגע!אני מרגישה חבלים סביב הצוואר שלי כל פעם שאני רוצה לבכות וזה כואב!כואב יותר מכל מכה שקיבלתי אי פעם ואני לא רוצה את זה יותר!אני רוצה להיות משפחה נורמלית אני לא רוצה לדעת שיש לי דיכאון אבל אני חייבת איזשהי תרופה או פגישות עם פסיכולוגים כי אני מרגישה שהעצב הזה הוא חלק מהחיים שלי חלק מסדר היום שלי
כל יום אני קרובה יותר ויותר להגיד לאמא שלי אבל זה קשה כלכך
אני לא יודעת מה היא תחשוב עליי או מה שאר המשפחה תחשוב עליי
אמהות,מה אתן הייתן עושות?בבקשה תעזרו....
בינתיים יש פה שיר נחמד כזה שאני אוהבת להקשיב אליו
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות