אבא שלי שתלטן וחונק, דבר שגורם למצב בבית להיות לא בריא עבורי

היחסים שלי עם אבא שלי מעורערים. מאוד. למרות שהוא מסרב להבין את זה הוא אדם קשה. הפתרון לבעיות מבחינתו בא בגישה של לצרוח, לקלל, לאיים.. אין מילה כזאת לא, והכל חייב ללכת לפי מה שהוא רוצה וזהו. הוא מיזנטרופ ואגואיסט. והגיע הזמן להודות באמת- הוא מפחיד אותי. הוא החליט שהוא לא סובל את חבר שלי. למה? אין לי מושג. אבל זה הביא אותי למצב שאני צריכה להחביא את הזוגיות שלי, ההורים שלי יודעים שאנחנו בקשר אבל אין להם מושג שאנחנו ביחד (סיפור ארוך). לפני זמן מה, זה הגיע לנקודת רתיחה.. כבר הרבה מאוד זמן אני שומרת טינה כלפיי ההורים שלי שלא מקבלים את הזוגיות שלי, שגורמים לי להרגיש שאין לי שליטה על החיים שלי ואין מקום רצונות שלי. שאין מקום למי שאני בבית. שאני צריכה להסתתר.. זה התחיל מדבר פשוט. אבא שלי חשב שהתחצפתי אליו.. והאמת, אולי זה נכון. הצרחות באו לא הרבה זמן אח"כ, שוב עם המבט הרצחני בעיניים. הטענות היו כרגיל- שאני צריכה להתבייש בעצמי. מי אני שאדבר ככה? ואם אמשיך להתנהג באופן כזה, אין לי מה לחפש בבית יותר ושהוא יעיף אותי קיבינימט. נשברתי. אין לי מה לחפש יותר בבית? קמתי לקחתי את התיק והתחלתי לארוז. כמובן שהוא השתולל, קילל, השפיל.. לא תגובה שאפשר לצפות מאבא ששומע בפעם הראשונה שהבת שלו רצתה פעם לפגוע בעצמה בגללו נכון? צרחנו אחד על השניה. הטחתי בו האשמות.. ניסיתי לפרוק את מה שאני מרגישה כלפיו כבר כל הילדות שלי אבל הכעס עיוור אותי והמילים התבלבלו.. בסוף הוא רצה שאחכה שאמא שלי תחזור מהעבודה. בסופו של דבר יצא שגם אמא שלי הטיחה בי האשמות. ארזתי תיק ואמרתי שאני מעוניינת לבלות אצל חברה שלי את הימים הקרובים כדי להירגע. בשלב הזה הוא צרח עלי, על אמא שלי ועל כל העולם שאם אני מעזה לדרוך מחוץ לבית אני מחוקה. אני בחיים לא אתקרב יותר לבית. הוא ירד על חבר שלי, האשים אותו בזה שהוא שטף לי את המוח וזה החמיר עד למצב שהוא איים שיגיע עד לחבר שלי שגר בב"ש כדי "לסגור חשבונות" ושאותי ישאיר ללא חשבונות החיסכון שנועדו עבורי ללימודים ולמה שאצטרך, שהוא ייקח ממני הכל (לפני שנים הכריח אותי לתת לו יפוי כוח על החשבון).. הוא התרברב בפני שלא דיבר עם אחותו (דודה שלי) כבר 5 שנים ושאין לו בעיה לנתק גם איתי את הקשר אם אני מעזה לצאת מהבית. חברים שלי היו איתי בטלפון. הם שמעו את הדברים. דיברתי איתם, דיברתי עם חברים אחרים.. כולם אומרים שהגיע הזמן ללכת. כל התיקים ארוזים אבל למה אני כלכך מפחדת? למה אין לי את האומץ לקום ולעשות מעשה? לדרוש את החיים שלי חזרה? זה לא שאין לי לאן לפנות.. חבר שלי כלכך רוצה שאעבור לגור איתו וכל החברים כלכך תומכים.. אבל למה אני לא מצליחה לדחוף את עצמי? למה אני לא מסוגלת להבין שרע לי? אני מפוחדת לחלוטין לצאת מהבית למרות שאני יודעת שאני אהיה כלכך מאושרת! כל השאלות והפחדים חונקים אותי! איך אחזיק מעמד בלי התמיכה של ההורים? וכמה שקשה אבל נוח בבית! אבל רע לי.. אבל איך אחסוך? ומה אעשה? אני באמת מסוגלת לחזיק מעמד? עברו כמה שבועות מאז שזה קרה (תוך כדי קרו מקרים נוספים דומים).. המצב הנפשי שלי רק הולך ומתדרדר.. למרות שיש כביכול "אוירת שלום" בבית, אני יודעת שמשהו לא בסדר. אני חווה תסמינים של חרדה כל הזמן (כאבים בחזה וקוצר נשימתי) ואני מפחדת שאני גם חווה דיכאון כי קשה לי לאכול ואני ישנה כל זמן שאני לא עובדת. עוברות לי מחשבות לא טובות בראש שמפחידות אותי ואני מרגישה לבד, אני לחוצה כל הזמן מה שגם גורם לי להיות מאוד מאוד תוקפנית כלפי הסביבה שלי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות..