כן
שלום. אני בחור דתי בן 17. חזן פה ושם וקורא בתורה בדרך כלל. פעם אחת קראתי הפטרה בבית כנסת מסויים, ותוך כדי הקריאה אדם קנאי שרצה שבנו יקרא ולא אני החל "לתקן אותי" על טעויות פעוטות בכוונה תחילה כדי שאיעלב או לא יודע מה. אבא שלי התעצבן מזה והתחיל לצעוק עליו קצת, ומאותו רגע פשוט רציתי לברוח משם. נלחצתי ובקושי נשמתי ולא הצלחתי להוציא את המילים בלי לגמגם. איך שהוא סיימתי את זה וחזרתי הביתה. מאותו יום נהיה לי פחד במה שנורא קשה לי לשלוט עליו. התפללתי על זה הרבה וניסיתי להתרגל וברוך ה׳ עכשיו אני פחות נלחץ, בבית כנסת שלי אני קורא בתורה, אך אף פעם לא הייתי חזן. בשבת האחרונה, בתפילת ערבית של מוצאי שבת נתנו לי לעלות חזן, וברגע שעליתי פשוט ממש נלחצתי. כולם ישבו בשקט ואני במרכז. התחלתי לקרוא את המילים בגמגום ובקושי הצלחתי לנשום. רציתי שהאדמה תבלע אותי. זה היה כל כך מביש, כי יודעים שם שאני קורא יפה ופשוט אכזבתי את כולם. תחשבו שאתם עומדים על במה מול מאה איש וצריכים לקרוא טקסט ופתאום אתם בקושי נושמים ומגמגמים ויודעים שאין לכם לאן לברוח. לקראת הסוף נרגעתי. אבל בסיום פשוט ברחתי משם. בשבת אני אצטרך להתפלל שם שוב, אבל אני נורא מתבייש לחזור להתפלל שם. אני מרגיש שהם סמכו עליי ואכזבתי אותם. יש לזה הצדקה? הם באמת כועסים/מאוכזבים ממני? אני צריך להתבייש כל כך או שאני מגזים?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025