הבנתי שאין טעם בחיים האלה ואין בכוחי לשנות אותם

שלום לכולם.
אני בן 20, ותכננתי את חיי מגיל 16.. תכננתי להיות נהג בצבא ולהמשיך בחיי כנהג משאית.
קיבלתי פטור.. אני זוכר את הדרך חזרה לאוטובוס, ידעתי שחיי נעצרים ואולי אפילו נגמרים.
מאז אני לא מוצא את עצמי.. לא מחזיק מעמד בעבודות, מתייאש מהר ונכנס לחרדות ודיכאון.
הוצאתי הרבה כסף בניסיון ליישר את חיי, אך ללא הואיל.
כעת אני מוצא את עצמי במצב מחורבן, ניסיתי הרבה זמן להתעודד ולנסות אבל לא מצליח.
גיליתי שהעולם לא מתאים לי.. לא הסגנון של החיים ולא הדרך להגיע למטרה שלי, ואפילו במטרה אני לא בטוח.
אני עושה הכל בהיגיון ורציונל, אני לא מתאים לעולם הזה.
כל האנשים בחיי לא מסכימים עם האידיאולוגיה שלי וכשאני מסתכל סביב, אני מבין שאף אחד לא חושב כמוני.
אני לא רואה שום דבר טוב בחיים, לפחות לא כמו שהם היום.
לא יכול לראות ילדים רעבים, לא יכול לראות הורים גרועים, לא יכול לראות שלטונות מושחתים, לא יכול לעבוד בשביל אחרים, לא יכול לחיות בעולם שבו הורים אומרים לילדיהם "החיים זה לא פיקניק", אז מדוע הבאתם אותכם לחרא הזה?!
בקיצור, אני לא מוצא טעם להמשיך בחיי.. וזה לא כמו שאתם אולי מתארים לעצמיכם.
כבר שנתיים, ואולי יותר, שאני מנסה להתייצב ולייצר לעצמי עתיד ולא מצליח, כל בוקר הוא סיוט והלילה מאכזב וכל יום מחדש נהיה לי קשה יותר וכשהחלטתי לוותר ולהשלים עם העובדה שאני פשוט לא מתאים לעולם הזה, נהייתה לי הקלה גדולה מאוד שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן.
אני לא מתאים לעבוד, לא מקבל את זה שמישהו יגיד לי מה אני אעשה, איפה, מתי, כמה ומה יצא לי מזה.
ואני לא עצלן, בגיל 17 עבדתי קשה מאוד.. הסתפקתי במה שהרווחתי וזרמתי.. היום, כשאני רואה את השפע שקיים ומבין שלא אגיע אליו, אז אין טעם.
לא מקובל עלי שיש מישהו ששולט במדינה, בחיים שלי, וזה לא אני.
לא מקובל עלי שאני צריך לעבוד כל חודש, כל החודש בשביל פרוטות שמותכם אפילו יגנבו ממני מיסים, וזה יהיה מעגל אומלל אין סופי של "אין עבודה, אין חיים.".
לא מקובל עלי שחברי כנסת, שרים וכל נבחרי או שליחי הציבור, מרוויחים יותר מהציבור ועובדים פחות קשה.
העולם מתנהל בצורה שלא מתקבלת עלי.
הכל פה לא תואם את ההשקפה שלי.
אני רואה לראות את ראש הממשלה מסתובב ברחובות עם חוברת ורושם את פניות הציבור ומטפל בהם, אני רוצה לראות את שר הרווחה בא לבית אבות, מאכיל את הזקנים ומנעים את זמנם.
אני רוצה לראות את כל בני האדם בעולם, אוחזים בנשק וטסים לעצור את השואה בסוריה, כי ילדים לא אשמים לעולם.
אני רוצה לראות אנשים חופשיים.
אני לא רוצה שילד בבית ספר שצריך את אבא או אמא איתו ואי אפשר כי הם בעבודה.
אני לא רוצה לראות ילדים רעבים עם בגדים קרועים.
אני לא רוצה לראות את כל הגועל נפש שיש בעולם, והכל מעשה ידי אדם..
אם הייתי יודע שבכוחי לשנות, הלוואי.. אבל מאחר וזה בלתי אפשרי אז מה הטעם?
אז נכון שמדי פעם יש רגעים של סביר אבל כמה אפשר?
השאלה היא, נניח שבעתיד אחליט שזהו.. איך אפשר לעשות את זה בצורה נורמלית? כמו המתת חסד, משהו קצר וקולע בלי סבל.
תודה רבה.