רבתי עם החברה היחידה שלי בכיתה, למה היא לא יכולה פשוט להבין אותי?

היי, לפני יומיים רבתי עם חברה שלי, החברה היחידה שהייתה לי בכיתה בחיים האלו.. היא רבה איתי על שטות פשוט שטות מסכנה והיא תמיד רבה איתי על דברים מפגרים ויוצא שאנחנו לא מדברות ושחזרנו לדבר? אני תמיד הייתי זאת היוזמת זאת שמנסה להשלים, והיא בכלל לא מנסה! וזה מרגיז אותי, למה תמיד אני זאת שצריכה לבוא עלייה על ארבע ולהתחנן שנחזור לדבר? ואם לא אני, אז יתפוצץ העולם ולא תעשה כלום פשוט כלום! ובעצם מה אכפת לה ? יש לה חברים, אז בשביל מה היא צריכה אותי ? ולי האמת שאכפת כי אני באמת אוהבת אותה אבל היא לפעמים עולה על כל גבול! והיא החברה היחידה שיש לי בכיתה וכל שאר החברות שלי איתה כל הזמן, ובאמת שאני לא רוצה שהיא תהיה לבד (כמו שאני לבד עכשיו) אבל אני לא מסוגלת יותר כל יום להיות לבד ולהתבאס ואז לחזור הביתה ולהתחיל לבכות. וכל החברות שלי מהכיתה המקבילה (שאני לא יכולה להיות איתן כי בהפסקות הן תמיד עושות דברים של הכיתה שלהן ואני לא יכולה להצטרף) מסכימות איתי ואומרות שאני צודקת. רבנו כי אני שאלתי אותה אם היא רוצה להיפגש והיא אמרה לי שהיא תבדוק ואז הלכה ונפגשה עם החברה הכי טובה השנייה שלנו. וזה לא רק זה. היא כל הזמן בהפסקות הולכת אליה כאילו אני אוויר, גם לפני שרבתי איתה, ואני לבד. לפני יומיים, לדוגמא, החברה השנייה הכי טובה שלנו שאלה אותי אם אני יוכל לבוא איתה למכולת בסוף היום ואמרתי לה שסבבה, ואז בסוף היום הן הלכו יד ביד וצעקתי להן, "לאן אתן הולכות?" והן פשוט התעלמו ואז הייתי שעה לבד ואחרי שעה הן חזרו ואמרו לי למה לא באתי, ואני כזה חשבתי "כי לא חיכיתן לי, וזה ממש מגעיל מה שעשיתן" אבל לא אמרתי את זה כי אני לא מסוגלת להגיד לאנשים שאני כועסת עליהם...
וזהו כאילו, וגם הן גרות באותו רחוב אז הן כל הזמן ביחד בדרך הביתה ולא מחכות לי לאוטובוס ומדברות ואז בבית ספר כששלושתינו יחד אז הן מדברות על משהו שהן דיברו או שקרה להן בדרך הביתה ואני שואלת אותך על מה הן מדברות והן "דופקות" לי משפטים כמו:
"את לא תביני, לא היית שם"/"אנחנו לא יכולות לספר זה פרטי"/"זה לא קשור אלייך" ועוד...אני לא יכולה יותר!
כרגע אני בבית ספר ויש שיעור ערבית, יש לי פטור מערבית אז אני בספרייה, חושבת קצת ובאותו זמן שומעת את שני השירים האהובים עליי ועוד שיר עצוב שמתאים למצב שלי:
שתשרף האהבה- איתי לוי, שני משוגעים- עומר אדם והשיר שמתאים למצב- כשהלב בוכה.
אני עכשיו בוכה פשוט בקצב ענק, כל העיניים שלי אדומות ואני מנסה להפסיק לבכות אבל אני כל כך עצובה וכל כך לא יודעת מה לעשות.
אני באמת רוצה שיהיה לה טוב ושיהיה לה חברות בהפסקה והיא לא תהיה לבד. ואני רוצה שהיא תצחק ותשחק ותדבר, באמת שאני רוצה, אבל מה איתי? אני לבד, בודדה, ובאמת שאני לא מסוגלת שוב להתנצל ולהשלים, למה היא לא יכולה פשוט להבין אותי או לפחות לנסות להבין אותי? למה היא לא יכולה לבוא אליי ולבקש ממני שנעשה שיחה? למה היא לא יכולה? למה? והכי גרוע, למה היא לא יכולה ללמוד לומר סליחה, היא אף פעם בחיים שלי, גם כשרבנו והיא הודתה שהיא טעתה, אף פעם היא לא אמרה לי "סליחה" או "אני מצטערת". היא פשוט לא אמרה לי.
מה לעשות? איך להפסיק לבכות? תעזרו לי